מעוניין לכתוב בפורטל סין
טיול לסין בהתאמה אישית
קורס לימוד סינית

שנחאי (שאנג־האי) Shanghai

(התיאור המלא נמצא במדריך למטייל בסין)

כל התמונות צולמו על ידי יגאל צור  

 

 

פאן לינג, ילידת העיר, כותבת בדברי המבוא לספרהּ In Search of Old Shanghai: "הרבה מן הקסם של החיים בשנחאי בתקופות שלפני השִחרור ב־1949 נובע מהריחוק המוזר מן החיים של סין כיום. משוּנה, שניסיון כה עכשווי נעלם לחלוטין שמות הרחובות שוּנוּ, הקפיטליסטים ברחו, הזוהר נעלם, התושבים הזרים גורשו מן העיר, הבועה פקעה. הרי היה זה רק אתמול, אחרי הכול; שנחאי הייתה 'פריס של המזרח', ה'בירה של הטייקונים', ה'זונה של אסיה' ו'גן העדן של ההרפתקנים'. זהו המקום, שמיסיונרים הכריזו עליו, שאם שנחאי ממשיכה להתקיים, הרי שאלוהים חייב להתנצל בפני סדום ועמורה. עם זאת שום עיר לא התמסרה לקומוניסטים בהתלהבות כה רבה, לא הייתה עיר ששימשה כמותה מקלט למהפכנים... למורדים ולבעלי מזימות, לא פחות מאשר לגנגסטרים ולמהמרים." 

 

שנחאי היא נמל טבעי בעיקול הנהר הואנג־פו, (114 ק"מ עד לשפכוֹ בדלתא של הנהר הענקי היַאנגצֶה). כבר בסוף המאה ה־13 שימש הנמל לסחר עם יפאן, בעיקר במשי ובתֵה. אז גם הפך המקום למרכז של סחר חופים, שכן ספינות מן הצפון לא הוּרשו לרדת דרומה ממנו ולהיפך. התקפות מצד פירטים יפאניים אילצו את תושבי העיר לבצרהּ בתחילת המאה ה־16 (החומה נהרסה בתחילת המאה ה־20). 

 

התפתחותה המהירה של שנחאי באה בעקבות התבוסה הסינית במלחמת האופיום הראשונה ב־1842 עם בריטניה. הסכם נַאנקין (נאנג'ינג) אִפשר פתיחת חמישה נמלים לסוחרי המערב: שנחאי, קנטון, נינג-בו, פ'וג'ו ואמוי (שייא־מן). הסוחרים המערביים ומשפחותיהם, שעסקו בעיקר בסחר משי, תה ואופיום, התיישבו בהן ויסדו שם את תחומי החסות (CONCESSIONS) של המעצמות השונות. לאחר מכן, אחרי ניצחון יפן על סין, קיבלה גם יפן זכויות אקסטריטוריאליות בשנחאי. ערוץ סוג'ו בשנחאי הפריד בין האזור הבריטי לאזור הצרפתי, שמעבר לו השתרעה העיר הסינית העתיקה (צ'יינטאון). צפונה לערוץ סוג'ו, בהונקיו, היה האזור האמריקני, שהשתלב מאוחר יותר (1836) עם האזור הבריטי כדי ליצור את המושבה הבין־לאומית, שבה ישבו גם רוב יהודי שנחאי, שמילאו תפקיד חשוב בחיי הכלכלה של העיר.

 

 

 

באזור הבריטי כּוּנוּ הרחובות הגדולים, שנמשכו מערבה מן הבאנד (הטיילת שלאורך הנהר) בשמות ערים סיניות, כמו נאנג'ינג, קנטון, נינגבו  ואילו הרחובות הניצבים להם מצפון ומדרום כונו בשמות חבלי הארץ הגדולים (פרובינציות): סצ'ואן, הנאן וכו'. שמות אלה נשארו עד היום. באזור החסות הצרפתי, לעומת זאת, היו השמות צרפתיים: רחוב לאפייט, שדרות פוש. מיותר לציין ששמות אלו שונו אחרי 1949.

 

בשנחאי של פעם היה לכל רחוב אופי משלו, ומשהו מזה נשאר גם היום: החלק המרכזי של רחוב פ'ו־ג'ו, למשל, היה "רחוב התרבות", שבו שכנו חנויות הספרים הגדולות כג'ונג־הואה (עד היום), שסיפקו כל דבר - מסִפרוּת סינית קלאסית ואירופאית ועד לקומיקס. אותו רחוב היה גם איזור האורות האדומים. בגדים משומשים נמכרו ברחוב פ'ו־ג'יין, נעלי נשים בג'ה־ג'יאנג, חליפות הגברים הטובות ביותר נתפרו בשדרות ז'ופרה, ואילו רחוב קנטון סיפק תלבושות תיאטרון. מסלול מירוצי הסוסים היה במקום שבו נמצא כיום פארק רנמין. ה"ג'וקי קלאב" משמש כיום כספרייה העירונית של שנחאי.

 

 

 

 

באמצע המאה ה־19 השתלטו מורדי הטאיפינג על נאנג'ינג הסמוכה (ר' שם), ואילו שנחאי הסינית נפלה בידי "חברת החרבות הקטנות", חבורת טריאדה (מאפיה סינית), שמרכזה בקנטון. בעקבות המאורעות נוצר שיתוף פעולה בין תושבים סיניים לבין התושבים הזרים, וב־1854 נוסדה מועצה עירונית שבה שוּתפו אנגלים, צרפתים ואמריקניים. המועצה הכירה בריבונות הסינית על העיר כולה ואִפשרה לפליטים סיניים לבנות בתים בתחומי החסות. בין הפליטים היה גם נציגו של הקיסר, שהתיר למועצה לאסוף מיסים בעבור קיסר. בין הדמויות הבולטות שהועסקו במכס ובמיסוי הסיני היה סיר תומאס ווייד, סינולוג חשוב, ששמו קשור בשיטת התעתיק הידועה בשם "ווייד־ג'יילס", שעד לא מכבר שימשה  את רוב הסינולוגים באנגליה וארה"ב.

 

מספרם של הזרים בשנחאי גדל מ־175 איש במחצית המאה עד לכ־10,000 בשנת 1910. פליטים יהודים מאירופה ואחרים הגדילו מספר זה עד לכ־ 60,000 בשנת 1940.

בסוף המאה ה־19 החל פיתוח מואץ בשנחאי. עם שיפור תשתית הכבישים, הותקנה תאורת גז ונעשה ניסיון לפתח רשת רכבות, שנתקל בהתנגדות בעלי קרקעות סיניים (שהיו רשאים לבוא ולבקר את קברי האבות גם כאשר מכרו אדמה לזרים), בניית גושי משרדים ומגורים ומעבר לתעשייה מתקדמת יותר.

 

שנחאי שימשה כשער כניסה לא רק לסחורות אלא גם להשקפות מערביות, וביניהן הקומוניזם. ההתנשאות הגזענית של בני המערב במקום; הפער בין חיי הפאר שלהם; ותנאי המחיה המחפירים של הפועלים הסינים עוררו תסיסה חברתית ושימשו כר פורה לאידיאולוגים החדשים. המפלגה הקומוניסטית הסינית נוסדה בשנחאי ב־21 ביולי 1921, ברחוב שינג'יה מס' 76 (עד היום בית לבנים אפור ויפה ששימרו אותו היטב) באזור החסות הצרפתי (בין הנוכחים אז היה גם מאו דזה־דונג). ב־1925 נהרג פעיל המפלגה במפעל טקסטיל שהיה בבעלות יפאנית. בעת הפגנת אלפים לפני תחנת המשטרה פקד קצין בריטי לפתוח באש על הקהל, ומאש זו נהרגו עשרה אנשים. בעקבות התקריות הוכרזה שביתה כללית שנמשכה חודשים. שנה לאחר מכן השתלט צבא־פועלים מזוין בהנהגת ג'ו אן־לאי על העיר הסינית וציפה לבואו של הצבא הרפובליקני בהנהגת צ'יאנג קאי־שק. כאשר זה הגיע פורקו הפועלים מנשקם ודו יו'אה־שנג, הידוע לשמצה, שזכה לעידודו של ג'יאנג, הוציא להורג מאות רבות מפעילי המפלגה הקומוניסטית.

 

העולם התחתון בשנחאי

העולם התחתון פרח בשנחאי לפני מלחמת העולם השנייה. בין הדמויות הבולטות שם היו גם נשים כקאסיה מא, מלכת הלילה, ששלטה ב"סחר הבשר". היא ואחרים נשענו על החבורות הסודיות, שהידועה בהן היתה "הכנופיה הירוקה", וה"הצאר" דוּ יו'אה־שאנג בראשה. דו התחיל את חייו המקצועיים כמוכר פירות והפך להיות סוחר האופיום הגדול של שנחאי והבוס של רוב עסקי ההימורים בעיר. הוא תמך בצ'יאנג קאי־שק בדיכוי הקומוניסטים בשנחאי (ר' ספרו הידוע של אנדרה מאלרו "חיי אנוש"), ומאוחר יותר אִרגן את המחתרת שֶלָחמה ביפנים. רוב הפעילות הפלילית והמהפכנית התקיימה באזור החסות הצרפתי, שם היה קל יותר לשחד את המשטרה.

הזְנות שגשגה בשנחאי, ולבתי הזונות היו שמות מלבבים כמו "הבית של הפורקן הבטוח" ו"אולם היפיפיות". על נייר אדום (צבע האושר) בפתח הבית היו רשומים שמות הכוכבות של המוסד, שבין שאר סגולותיהן היו גם כישרון הנגינה והסיפור. ביקור במקום נפתח בתֵה ותקרובת קלה, לאחר מכן הוגשה מקטרת אופיום. מלחים שמו פעמיהם אל "סמטת הדם", שם רוב הנערות היו בנות קנטון שכּוּנוּ בשם המקצועי "אחיות המים המלוחים". בקברטים רבים שירתו גם נערות רוסיות, קוריאניות ויפניות. 

 

ב־8 בדצמבר 1941, מיד לאחר הפצצת פרל הארבור, הפציצו היפנים גם את ספינת המערכה הבריטית "פטרל" במעגן בהואנג־פו והשתלטו על שנחאי, שבה החזיקו עד ל־1945. את האזרחים הזרים החזיקו במחנות מעצר, אך עם זאת לא פגעו באלפי הפליטים היהודים מגרמניה, שמצאו שם מקלט.

 

מלחמת העולם שׂמה קץ לשנחאי הקוסמופוליטית. ועם השתלטות הקומוניסטים עזבו החברות הזרות את העיר; מרביתן להונג קונג, אם כי אחת מהן, חברת אלומיניום שוויצרית, שׂרדה עד 1960.

 

כיום, עם המדיניות הכלכלית החדשה, שנחאי תופסת שוב מקום של כבוד בסין החדשה. תושביה, כאחוז אחד מתושבי הארץ כולה, אחראים לִכרבע מהכנסות המדינה ולשישית מהתוצר הלאומי. תכניות הפיתוח לשנחאי הן שאפתניות: הנמל הועבר מאזור הנהר אל הים הפתוח ועל ידי כך יצרו את אחד מהנמלים הגדולים בעולם. בשנחאי של היום יש פינוי אזורים שלמים ובנייתם מחדש, בניית גשרים ומנהרות מעל לנהר הְוָאנְג־פּוּ ומתחתיו – האחרון מביניהם גשר תלוי, גשר יאנג־פּוּ, שאורך חלקו המרכזי בלבד 7,652 מטר, בהשוואה לגשר נאן־פּוּ הישן יותר, שאורכו הכללי 8,846 מטר. אזור פּוּדונג, ממול לטיילת (באנד) הפך לאזור מסחר ובנקים בין־לאומיים, שהסמל הבולט שלו הוא מגדל הטלוויזיה "פנינת המזרח", הגדול ביותר בדרום־מזרח אסיה. פינות של ירוק וגנים הופיעו במקום שהיה אפרורי ומדכא. שנחאי שינתה את פניה לגמרי. ירידים בינלאומיים, חנויות מותגים ובתי קפה.

 

 


לשאר הקטעים הנבחרים מתוך הספר "סין – מדריך למטייל" - לחץ כאן


 

יגאל צור שירת בצה"ל במהלך מלחמת יום הכיפורים. מלחמה זו שימשה רקע לכמה מסיפוריו הקצרים בקובץ הראשון שפרסם, "עם תום המונסון", ב - 1989. למד תיאטרון בלונדון ופריס, קולנוע בבית צבי, ספרות כללית ופילוסופיה סינית באוניברסיטת תל אביב. הציג שתי תערוכות צילום בנושא סין וטיבט: ב - 1994 "בסימן העגור הצהוב", בסינמטק תל אביב. "נשים באסיה", במוזיאון ארץ ישראל, ב - 1996.

 

ב - 1999 כתב את התסריט לסרטו של דניאל וקסמן, "מנליק - נסיך יהודי שחור". הסרט זכה בפרס הראשון בקטגורית דרמות דוקומנטריות בפסטיבל סרטים בירושלים.

 

ב - 2003 שימש שליח ערוץ 10 לעיראק בזמן מלחמת עיראק, ביים וצילם סרט על מסעו בשם "42 יום בדרך לעיראק".

עד 2005 הגיש את סדרת הכתבות "שליחות קטלנית". בנוסף צילם לערוץ את הסדרות: "כיצד חציתי את אירופה" ב - 2005, ו "מסביב לעולם ב- 80$" ב - 2006.

 

ב - 2011 הוציא לאור ספר מתח קצבי וישראלי להפליא שמתרחש בבנגקוק ובמרכזו חוקר פרטי בשם דותן נאור - "צרות בגן עדן" (בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן).

    

מיקרוקוסמוס שוקק דמויות כחול לבן. מערבולת מסחררת של אלימות, תשוקה ורוחניות.

ב – 2012 יצא לאור ספר מתח שממשיך את עלילות דותן נאור במזרח.

 

ספריו:

  • 1989 - "עם תום המונסון" הוצאת מעריב
  • 1991 - "מדריך למטייל בהודו" - הוצאת מעריב
  • 1993 - "מעיין פרחי השקד" - הוצאת עם עובד/ הספרייה לעם
  • 1994 - "מדריך למטייל בסין" - הוצאת עם עובד
  • 1996 - "רומן עם סין" - הוצאת אריה ניר - מודן
  • 1998 - "שזיף שחור" - הוצאת הקיבוץ המאוחד
  • 1998 - "טאנטרה של אהבה: אהבה וארוטיקה במזרח הרחוק" - הוצאת אריה ניר - מודן
  • 2005 - "72 הערים היפות" - כרטא
  • 2007 - "מדריך תרבותי לסין: מקומות, הקשרים, סיפורים" עם עובד (בשיתוף עם דן דאור)
  • 2009 - "מדריך למטייל בהודו: מקומות, הקשרים, סיפורים" עם עובד (בשיתוף עם דן דאור)
  • 2011 - "צרות בגן עדן" מותחן אפל הוצאת כנרת זמורה ביתן

להזמנת המדריך למטייל בסין במחיר מיוחד של 70 ₪ כולל משלוח נא לפנות לרותי בעם עובד במייל:

ruti@am-oved.co.il

 

להזמנת ספרו החדש של יגאל צור "צרות בגן עדן" (הוצאת כנרת – זמורה) במחיר מיוחד של 50 ₪ כולל משלוח

או בנושאי ייעוץ לטיולים והדרכת קבוצות ניתן לפנות ישירות ליגאל צור במייל:

yigalzur@bezeqint.net

 

עבור לתוכן העמוד