מעוניין לכתוב בפורטל סין
קורס לימוד סינית
טיול לסין בהתאמה אישית

ג'לי צבים או "מבוא לתרבות סין" - גילי שיינר

לפני כעשר שנים, בשנת 2000, נפגשתי לראשונה עם התרבות הסינית בצורה ישירה. כיוון שכמה הונג קונגים יעלבו כנראה מהגדרה זו, הרי שאדייק ואומר: נפגשתי עם התרבות ההונג קונגית - הסינית. ואכן, קיים שוני משמעותי בין הונג קונג לסין, המכונה בפי הסינים "הממלכה המרכזית".

לעניינינו, באותה תקופה טסתי להונג קונג על מנת להתאמן בצורה אינטנסיבית בקונג פו. המורה הסיני בהונג קונג (אותו כיננו בכבוד "סיפו"- מאסטר), בנוסף להיותו אמן לחימה מן השורה הראשונה הינו אורתופד המטפל בסדקים ושברים למיניהם ברפואה סינית מסורתית. באותה תקופה התגוררתי בקליניקה של "סיפו" עם עוד חבר ישראלי , תומר, שהתאמן עימי.

כידוע הונג קונג צפופה למדי ולכן הקליניקה שהייתה בעצם חדר גדול של כ3*7 מטרים כללה חדר אחד "מולטי-פנקשיין". חדר זה שימש כחדר הטיפולים, חדר ההמתנה וחדר האימונים שלנו גם יחד. וכך מצאנו עצמנו מתאמנים אל מול הלקוחות הממתינים לתורם. מחזה זה כשלעצמו נתפס בצורה מוזרה בראש המערבי שלי, הרגיל לצורך בפרטיות גמורה הן של המתאמן והן של המטופל.

יום אחד, באחת ההפסקות מן האימונים החלטנו, תומר ואני, לבדוק את טיבו של בית התה שבפינת הרחוב הסמוכה או יותר נכון לבדוק את טיבה של בעלת בית התה שהייתה בעלת יופי מרתק...

באותה תקופה הכרתי מספר מוגבל מאוד של מילים בשפה הקנטונזית, שהיא דיאלקט של השפה הסינית באזור זה. אגב, השפה הסינית הקנטונזית מרוחקת מזו המנדרינית, שהיא השפה הרשמית בסין, אולי כמרחק הצרפתית מן האנגלית. כאשר נכנסנו לבית התה ראינו סיני עגלגל ושמח אוכל סוג של ג'לי ירוק. בתנועות ידיים וגוף, בצרוף השאלה "טוב?", שאלנו אותו לטיבו של המאכל שבפיו. תגובתו הייתה "טוב מאוד" כאשר הוא מסמן בנמרצות על בטנו כאומר שהמאכל מעולה לקיבה...

תומר ואני הסכמנו "ללכת על זה", אך מידת הזהירות שלנו הנחתה אותנו להזמין קערה אחת לשנינו. לאכזבתנו הרבה, הטעם היה נוראי, מר עד כדי בלתי ניתן למאכל. למרות שלא רצינו להעליב את האישה היפה בעלת בית התה (הסינים יקראו לכך "לגרום לאיבוד פנים"), קצב האכילה שלנו שהיה איטי להדהים הסגיר אותנו (המקומיים שמים לב לכל "פיפס" שאתה עושה ליד השולחן...). לפיכך, נזדעקה בעלת המקום והביאה לנו קערת דבש והורתה לנו להוסיף מעט לג'לי. אולם, גם בתוספת הדבש, היה הג'לי בלתי ניתן לאכילה. לפני שפרשנו, החלטנו לשאול את בעלת בית התה היפה מה מקור הג'לי- והיא בפשטות הצביעה על כד שעליו פוסלו מספר צבים מנחושת. עזבנו מיד את הכפית, ישבנו עוד מעט קט, אך לאחר שהבנו שהבחורה נשואה עזבנו את המקום מאוכזבים קמעה.

מופתע מן האירוע, כשחזרתי לקליניקה של "סיפו", ספרתי לו בעזרת תנועות ידיים ואנגלית פשוטה על החוויה בבית התה. כעבור דקה או שתיים הוא יצא וחזר עם .... כמה קופסאות של ג'לי צבים מהסופר (!!!) באומרו במספר המילים המצומצם שלו באנגלית "למטה- יקר, בסופר טוב וזול!". וכך נאלצתי להוריד ראש ומתוך כבוד ל"סיפו" לאכול שנית את אותו ג'לי, כאשר "סיפו" והבן שלו זוללים אותו במהירות. כאשר תומר חזר, לא יכולתי להתאפק ואמרתי למורה שגם הוא מאוד אוהב את מעדן הצבים הזה... וכך ישבנו ארבעתנו ביחד, שני הזרים, עם פנים שמתאמצות לא להסגיר את הסבל, ושני סינים, ש"טורפים" את המעדן. אני בטוח שתומר "זוכר לי" את שארע עד עצם היום הזה...

בעקבות אירוע זה ודומים אחרים החלטתי שתרבות זאת הינה עד כדי כך לא מובנת שאני חייב לנסות ולפצח את אותו "קוד מחשבה" של הסינים. הרגשתי שאני מתהלך בין אנשים הגרים על כוכב אחר ומנסה להבין את תרבותם. וכך הסינים אמרו לי בדרכם "גוואי-לואו (זר= שד לבן) ברוך הבא לסין!"

 

גילי שיינר

דובר, כותב וקורא סינית. 
בוגר בהצטיינות בחוגים למזרח אסיה וליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים.
מתגורר בסין בבירת פרובינציית יונאן, קונמינג כבר מספר שנים.
מדריך ומארגן טיולים יחודיים מסוגם בדגש על תרבות סין.

לפרטים נוספים אנא בקרו באתר: www.experience-yunnan.com

כתבות ותמונות של גילי שיינר

 

 

 

עבור לתוכן העמוד