ארכיטקטורה בסין 2500 שנות אורבניזם

כשמדברים על ארכיטקטורה בסין, מדברים על פרק זמן של כ-2,500 שנה ועל ממלכה כל כך גדולה, עד כי חלקים ממנה קרובים יותר לירושלים, מאשר לבירתה בייג'ין. אזורים מסוימים במערבה של סין קרובים יותר אל המזרח התיכון יותר מאשר אל "המזרח הרחוק" – מזרח אסיה. במציאות זו, קשה כמובן לדבר על ארכיטקטורה סינית כמקשה אחת. בתקופות קודמות הייתה ממלכת סין בקשרי מסחר עם המערב באמצעות דרך המשי, מערכת של נתיבי סחר שפועלים ללא הפסקה ומזרימים לסין השפעות מן המערב, כולל השפעות אדריכליות ואורבניות.

העיר הסינית התחילה משתי סיבות: כלכלית וביטחונית. העיר צמחה סביב השוק שהיה מרכז סחר, מרכז החליפין. לא ייפלא אפוא, שהסימנית הסינית למילה עיר, זהה לסימנית של המילה שוק. (הכתב הסיני אינו מורכב מאותיות, אלא ממילים שלמות שיש להם ביטוי גראפי באמצעות סימניות). מבחינה ביטחונית שימשה העיר מקום ריכוז לתושבים, אזרחים וחיילים, כהגנה מפני פולשים. ממלכת סין הייתה למודת מלחמות ולכן כל עיר הייתה מוקפת חומה, "ערי חומה".

חלוקת המרחב בעיר הסינית נעשתה באמצעות שדרות ורחובות שתי וערב. משבצות ישרות זווית. במרכזה, על ציר סימטריה מרכזי דרום-צפון, יהיה תמיד הארמון ובמרכז הארמון יהיה מושב השליט, בנקודת המפגש, הציר המרכזי בקווי השתי והערב. קו האפס שלנו, "קו גריניץ'" עובר בסין במרכז עיר הבירה, במרכז ארמון הקיסר. עקרון זה נשמר גם כאשר התחלפו ערי הבירה. קו האפס זז עם ארמון המלוכה, שתמיד סימל את נקודת האפס. בכל עיר עבר נהר, או חפירות של תעלות, שהזרימו מים לעיר ושהיו עורק החיים המרכזי שלה. המים שזרמו לתוך העיר, הכניסו את הטבע למרכזי הערים. לפי תפיסה הסינית המים מטהרים, מייצגים את הטבע ויוצרים איזון של יין-יאנג בין הבינוי האנושי לזרם הטבעי.

גם בסין, כמו בארצנו, רווחה הדעה כי "מצפון תיפתח הרעה" . גם אויבים אשר הגיעו מן הצפון וגם רוחות הצפון שהביאו עימם קור סיבירי. לכן שרשרת הרים או חומות העיר הקיפו אותה והגנו עליה מפני הצפון. אגב, מפת העולם בסין העתיקה שונה מזו המקובלת אצלנו בכך שהדרום ולא הצפון הם הנמצאים בחלק העליון של המפה, הפוך מן המפות שלנו, בהן הצפון נמצא בחלקה העליון.

כבר לפני כ-2,000 שנה התייחסה האדריכלות הסינית לקיומו של החלל כחלק לא חשוב פחות מן המסה. זהו נושא חשוב במסורת הסינית בכל שנות קיומה, של העיסוק בחלל שבין הבניינים, בחלל הציבורי. החלל הוא לא אין, הוא אומנות בפני עצמה. העיסוק בחלל היה חשוב לא פחות מן העיסוק בעיצוב ובקישוט הבניינים. מה שעושה את החלל זה לא החומר אלא האין. האין הפך להיות נושא חשוב באדריכלות הסינית. החלל שבין הבניינים ולאו דווקא הבניינים בפני עצמם. בדיוק כפי שכד החימר מגדיר את הנפח שנוצר בתוכו, כך מגדירים הבניינים את החלל שנוצר ביניהם.

משחר קיומה של עיר הבירה ההיסטורית, בייג'ין, נבנו בה רחובות ושדרות שרוחבם מדהים גם כיום. כמובן שכיום הדבר משרת את התנועה המוטורית ומאפשר לעיר המודרנית לקלוט את תנועת המכוניות הערה, אך היא נבנתה מתוך התפיסה הסינית של

מרחב לצרכי הכלל. גם כיום, כאשר קו הרקיע משתנה ועימו הפרופורציות בין גובה הבניינים לבין המרחק בין בנין לבנין ובינם לבין רוחב הכבישים, ניתן להתרשם מהתרומה של החלל העירוני לאיכות החיים בעיר, לאפשרות להכניס את הטבע אל תוך העיר.

העיר ההיסטורית הולכת ונעלמת ועימה מסורות הבניה הסיניות הקלאסיות. בנינים קטנים ונמוכי קומה נעלמים לטובת בנינים גבוהים גורדי שחקים. קיימת תחושה של סכנת היעלמות של המסורות, האומנויות ותרבות הבניה הסינית. וניתן רק לקוות כי תמצא דרך לשלב פיסות עבר אלה בעידן החדש של העיר המודרני, כפי שעשו בסינגפור למשל.

השילוב בין הישן והחדש יוצר עניין מיוחד. יש הטוענים כי הישן מנציח סמטאות צרות ועלובות, בנינים מטים ליפול, צפיפות, עוני ואיכות חיים נמוכה, ללא תנאים סניטרים. מצד שני יש כאלה הטוענים כי יש דווקא לשחזר ולהנציח את שכונות המגורים, כפי שהיו מאות שנים, כדי לשמור על האותנטיות, על האווירה, על סין כפי שהייתה. שלטים "להריסה" הפכו להיות נפוצים ביותר

בערים הגדולות והישן מפנה מקומו לחדש, למודרני, לקדמה.

יחד עם תהליך האורבניזציה, בשנים האחרונות מושם דגש מיוחד על המרחב הציבורי ועל רווחת האדם המשתמש בו. הטבע חודר לעיר באמצעות אותם מרחבים.

הרבה יש בתוך האין של החלל. שדרות, ככרות, גינות, מדשאות וספסלים יוצרים סביבה ידידותית להולך הרגל, לאלפי הפקידים

העובדים במשרדים החדישים שבמגדלים הגבוהים ולמבקרים בהם. הטיפול הנופי מוקפד, חומרי הגלם מאיכות גבוהה והעיצוב הנופי מעוגן היטב במסורת הגנים העתיקה.

מוסדות הציבור הנבנים בערי סין בשנים האחרונות צמודים למדרכות רחבות ולפיתוח נופי אינטנסיבי ומהווים גם בחללי הפנים שלהם, המשך של המרחב הציבורי. איכות הבניה הציבורית גם היא מקבלת תשומת לב רבה בשנים האחרונות. סגנון הבניה והעיצוב האדריכלי היו, במהלך שנים ארוכות במאה העשרים, חיקוי פשוט של דגמים זרים (סובייטים או אירופאים, בהתאם לתקופה). בשנים האחרונות רואים יותר ויותר דוגמאות מעניינות של ניסיונות מקומיים מרתקים להגדה עצמית. אחד הראשונים שניסה ליצור אדריכלות עכשווית עם שורשים מסורתיים הוא אדריכל איי.אם. פיי, אזרח אמריקאי ממוצא סיני הפועל בסין מסוף שנות השבעים.

מעורבות של טובי וגדולי האדריכלים בעולם בפרויקטים בסין, מיקוד תשומת לב התקשורת לאדריכלות וחינוך אדריכלי משתפר במהלך העשורים האחרונים, מבטיחים שינויים מרתקים בעתיד האדריכלות המקומית בסין.

תקציר מהרצאתו של אדריכל אריה קוץ, שנערכה בתאריך ה 18/12/2007.

מרצה לאדריכלות בחוג ללימודי מזרח אסיה, אוניברסיטת תל אביב. אדריכל, מתכנן ערים ומתכנן נוף.

באדיבות מחלקת אירועים מוזיאון ישראל בירושלים.

להזמנת הרצאות – טל: 6090827 – 03 6090827 – 03

אתר מוזיאון ישראל

ארכיטקטורה סינית

ארכיטקטורה בסין

 

ארכיטקטורה בסין

ארכיטקטורה בסין

ארכיטקטורה בסין

ארכיטקטורה בסין

ארכיטקטורה בסין

ארכיטקטורה בסין

ארכיטקטורה בסין

 

 

 

Tagged נילי ארנועםPosted in סין - מאמרים
עשינו מהפכה - כאן יכולה להיות המודעה שלך
אם לא תפרסם - איך יבואו

צור קשר

יש לכם משהו להגיד לנו? כיתבו לנו ונשמח לשמוע.