אומנות במרחב: על ארכיטקטורה בסין [חלק א] – ד"ר שושן ברוש-ויץ

'טיאנאנמן', 'חוטונג', 'גאומאו', 'סנליטון', 'סוהו-גלקסי' "הביצה", "קן הציפור" – הנוף הלשוני והנוף האורבני-אדריכלי שלנו נפתחים בעשור האחרון לנופים ומראות מעשי אדם בסין.

תשומת לב לארכיטקטורה ייחודית בסין קיבלנו מעובר האורח האולטימטיבי של סין, מרקו פולו. כבר במאה השלוש עשרה הוא התפעל ודיווח על בייג'ינג כעל עיר המשתרעת במערך ריבועי כמו של לוח שחמט. מרחב שונה מאוד מסמטאות ימי הביניים שהכיר במולדתו.

יודעי דבר מקומיים מדברים על קווי מתאר אחרים המותאמים לרוח הסינית שפירשה את היקום וסִדרו בדרכה ובאה לביטוי גם בארכיטקטורה. היא נראתה כך בקווים ראשוניים:

ארכיטקטורה

גם במאה העשרים ואחת יש סדר אורכי, רוחבי, מעגלי ואלכסוני במקומות שבהם השתלטו על תנופת הבינוי. עם זאת בצד הסדר הטוטאלי בנו בליל פרוע במקומות שבהם שכרון היזמות והשגשוג הכלכלי בלבלו את היוצרות. עריה הגדולות של סין, הפכו לשדה הניסויים ולמגרש המשחקים של ארכיטקטים זרים ומקומיים.

החומרים: כלכלה משגשגת, הרבה אנשים, כוח עבודה זול, דמיון, תרבות עיצוב ייחודית ושורשית, התבטלות תרבותית, תחרות, תעוזה אימפריאלית, חיבור יצירתי בין תרבויות, רצון עז להרשים "בגדול", רדיפת חדשנות, גיבוי ממשלתי, חוסר יכולת של הציבור להתנגד. בשלוש מילים: לוקליזציה, גלובליזציה, וגלוקליזציה.

זה מה שמסביר את הבנייה של מבנים מונומנטאליים כמו אלו הנישאים בכיכר טיאנאנמן ובקרבתה, לאורך הכביש הראשי החוצה את הבירה ממזרח למערב. אלו המניעים לבניית בנייני הפאר בשולי הטבעת השנייה והשלישית בבייג'ינג, קווי הרקיע של שאנגחאי וצ'ונגצ'ינג, קו החוף של צ'ינגדאו, קווי המים מסביב לאגמים בסוג'ו ובהאנגג'ו, ערי מהומת המגדלים בנאנג'ינג, בשנג'ן בגואנגג'ואו, בטיאנג'ין, בדאליאן, בצ'נגדו וכך הלאה. כל עיר בסין מתחרה היום בערים אחרות בסדרת בנייני ציבור, מלונות, בנייני ממשל, מגדלי עסקים, מתחמי מסחר, מתחמי מגורים, בנייני תרבות ואומנות.

סערת הבינוי בעיצומה.

א. מול הרי יד-אדם במתחם של חברת הבנייה סוהו בוואנג-ג'ינג: ריאיון עם האדריכל ד"ר בני שדמי – ארכיטקט ישראלי שעובד בסין

רציתי לדבר על אדריכלות בסין עם אדריכל שעובד בסין, אז פגשתי את בני שדמי, ארכיטקט ישראלי שעובד בבייג'ינג שלושים שנה, משנת 1995, וחי ועובד בסין כבר עשר שנים. בעל תואר שלישי בעיצוב אורבני ותכנון אזורי. שימש כיועץ בכיר במכון לעיצוב אורבני של אוניברסיטת צ'ינגחואה (Tsinghua).

תמיר כמגדל אנושי, מעוצב בז'קט סיני שחור – נתונים שאפשרו לנו להיכנס למתחם הבנייה בוואנג-ג'ינג בלי לבקש רשות, כי כך נראים ארכיטקטים, יודעים העובדים במקום.

שוחחנו על ארכיטקטורה כאן, עכשיו ובימים אחרים בסין, באתר בנייה, מרשים-זאת-לא מילה, ליד קונסטרוקציות של קווים זורמיםדמויי חלוקי נחל זקורים לגובה רב. כל הזכויות שמורות לזהה חדיד (ZahaHadid), ארכיטקטית-כוכבת אולטימטיבית שציירה, התפרעה, דמיינה, הושפעה ויצרה שפה ארכיטקטונית חדשה [גם] בסין. שוחחנו שעות. אני מצטטת כאן רק חלק מהדיאלוגים.

אתר בניה
בני שדמי, למרגלות מגה-אתר בנייה של חברת "סוהו" באיזור וואנג-ג'ינג, בייג'ינג. "אניהחלפתיספר, לא דף,כשהתחלתילעבודפה".

 

דגם של סוהו וואנג-ג'ינג
דגם של סוהו וואנג-ג'ינג בתכנונה של האדריכלית העירקית-בריטית זהה חדיד – "העולם לא מרובע".

 

פסל
"התדע מאין נחלתי את שירי?"

 

ש [שושן/שאלה]: איך אומרים ארכיטקט בסינית?

בני: Jiànzhúshī

ש: שזה מילולית: לבנות, איש בעל מקצוע. אז מה אתה אומר כאיש מקצוע על העיצוב של המתחם הזה?

בני: כל הכבוד לה, אדריכלית של עשירים. חדיד יצרה שפה והיא ממחזרת אותה. מעצבת טבעות הולכות וקטנות בצורה היקפית כדי ליצור כיפתיות, ובמקביל, כמו במתחם סוהו-גלקסי שהיא תכננה [תמונה בהמשך], יוצאות טבעות החוצה ומתחברות. מישהו ישב במחשב, יצר דפורמציה, מתח, פיחֵס, משך… התוצאה מטורפת, דומה ושונה. היא מזכירה לי אבנים שהסינים אוהבים להחזיק ביד. זה הפרויקט השלישי שלה בסין.

ש: למה עושים את זה? איך הגיעו לזה?

ב: בתקופה האחרונה נוצרה ארכיטקטורה של מותגים, ארכיטקטורה שפותחה על ידי אדריכלים נודעים, כמו פרנק גרי, נורמן פוסטר, פול אנדרו, זהה חדיד, והיא מבוקשת בכל העולם. זו שפה שפרנק לויד רייט התחיל בגוגנהיים בניו-יורק, גרי וחדיד המשיכו אותה. אנטיתיזה מלאה לאדריכלות הקלסית. אמצעי הבנייה ותוכנות המחשב מאפשרים לפנטז את הדברים האלו. המקור השני בא מהנושא הסביבתי. הצורה באה מחשיבה "ירוקה".

אני לעצמי: וגם מההיבט הפוסטמודרני המשבש את הקו המודרניסטי הישר, ומן הסתם מהעולם הפמניסטי שחדיד חיה בתוכו, ומהכוחנות הקפיטליסטית שמזמינה ומממנת את הרהב.

בני ממשיך: בסין הדברים האלו נמצאים בכל מקום. לפעמים האדריכלות מקורית ואמיתית, לפעמים הם מעתיקים. בסין האדריכלות תפקדה על ציר של יש כסף — אין כסף. האדריכלות של העיר האסורה הייתה עתירת כסף. רואים אותה בשימוש בעץ ובצבע. לקיסרים היה כסף. את המבנים של הסמטאות הצרות [חֿוטונג בסינית] בנו ללא כסף: קודם כל חצר עם בור מים ועץ. שירותים בחוץ, חדר אירוח, חדר שינה, אזור מטבח מחוץ לחדר וזהו. בהתחלה מעץ ואחר כך בבנייה פשוטה של לבנים וללא דקורציות. כשרווח התחילה תקופה מגעילה של קופי-פסט מתוך מחשבה שמחוללים שינוי לטובה. עד היום בונים ומעתיקים. שאטו מצרפת וכאלו. בעשר השנים האחרונות למדו על אדריכלות ממותגת, אז בנוסח סין: "תן לי זהה חדיד חמש פעמים!". מעט מקומות בעולם יכולים להרשות את זה לעצמם. הסינים מרשים לעצמם כל דבר למרות שמבנים רבים עומדים ריקים.

ש: נתמקד ביופי. מה יפה פה?

בני: יש פה אדריכלות שלקחה את העיצוב של ה"אין כסף" של פעם ומיחזרה אותה לרמה גבוהה. היא לוקחת את העומק התרבותי של החומרים, של מוטיבים צורניים מהתרבות הסינית יחד עם האור, הירוק ועקרונות הפאנג-שוויי לרמה אורבנית שמתחברת לחומרים מודרניים ולצרכים עכשוויים, כמו יחס ידידותי לסביבה. האדריכלות הזאת משקפת עבר ויוצרת את החדש כמשהו יפה, לא מנקר עיניים ומתחבר. אין עתיד בלי עבר. הדוגמה הכי טובה היא של וואנג שו (WANG SHU– תמונה בהמשך). יש לו נשמה. הוא לקח משהו אמיתי, מיחזר חומרים ויצר שפה עכשווית עם פתחים מעניינים, בצבעים טבעיים, עם יחס לאור, לגובה, למים בהשראה של הציור הסיני המסורתי –SHANSHUI (הר-מים). הבניין מתחבר להר שליד, למים שמתחת, לרחוב, לעץ. אין בלי זה.

ש: וכאן בעיצוב של חדיד?

בני: זה חיבור לקונספט. זו הפשטה של משהו טבעי ויצירה חדשה. היא לא מחזירה לשורשים ולעבר. אדריכלים בסין לא יכלו לחרוג מאדריכלות צפון-דרום. הם תמיד כיוונו את חדרי המגורים לדרום החם יותר, כי קר מאוד בבייג'ינג. הפאה הארוכה היתה באופן קבוע דרומית. פה זה לא מעניין אף אחד. כאן אין כיווניות, רק צורניות. זה הביטוי של הפרויקט…

[משתתק ומהסס] יכול להיות שהפאזה הגבוהה היא בכל זאת דרומית.

אני לעצמי: אני רואה במתחמים שלה גם מוטיבים מקומיים ושורשיים שמהדהדים ברקע האחורי. קווי הרוחב מדמים טרסות [אורז], קווי המתאר – חלוקי נחל, החיבורים של המבנים מהדהדים את החיבורים שאדריכלים סינים נהגו ליצור במסדרונות מקושטים שחיברו בין מתחמים.

בני ממשיך: חברה כמו SOHO רוצה להראות שיש לה כסף, היא רוצה לעשות ולהראות.

ש: מה מספרת האדריכלות של בייג'ינג?

בני: סיפור ארוך. בבייג'ינג יש הכול. נשארו ארמונות ובתי מגורים עם אלמנטים היסטוריים חזקים במוקדים עירוניים כמו העיר הקיסרית האסורה. ברדיוס רחב יותר רואים את ההתפתחויות שהעיר עברה. מדרום לעיר האסורה בדהשְלאר –Dashilar– ובציאנמן –Qianmen– נבנו בעבר איזורים מסחריים, בתי זונות מפוארים, בתי אירוח, חנויות לממכר בדים, חייטות, נעליים… הכול היה שם. אבל המשחזרים של המקום עשו טעות. הם שיחזרו את ציאנמן כרחוב במאה התשע עשרה עם רכבת וחנויות מותגים, ונכשלו. בין הטבעת השנייה לשלישית התפתחו שכונות החֿוטונג לפשוטי העם, עם אדריכלות ללא תקציבים שבמרכזה החצר המוקפת בבניינים מכל ארבעת עבריה –siheyuan. יש שכונות שנמחקו ויש שכונות שנשמרות ומשופצות בשנים האחרונות. לידן ובתוכן נבנו בתקופה האדומה – עידן קשה של אין כסף – בניינים בסגנון סובייטי: בלוקים משעממים. מה שיצא טוב מאז זה הרחובות הרחבים והפארקים, שנזקקו להם – איפה יעשו טאי-צ'י? – כי לא היה מקום בבתים. בעשרים השנים האחרונות התחיל לזרום כסף והתחזק הכיוון של קופּי-פּסט של אדריכלות אמריקאית ואירופית, כמו למשל בתי המלון באזור גאומאו. הם נבנו באיכויות נמוכות וללא הקפדה על חומרים. לאחרונה יש יותר כסף ורואים הכול. אדריכלות טובה צרופה ואדריכלות מותגים של אדריכלי צמרת. והם מתפרעים, חורגים מגבולות הדמיון.

ש: תושבי בייג'ינג לא מתבלבלים. הם נותנים למבנים המוזרים – אייקונים מונומנטאליים – שמות, שמדמים את התוצרים הארכיטקטוניים לפריטים מוכרים מחיי היומיום עם קריצה ביקורתית.

בני: כן, כמו הכינויים: "הביצה" למרכז הלאומי לאומנויות הבמה של בייג'ינג, "קן הציפור", "פותחן הבקבוקים", "בניין המכנסיים" או "התחתונים הגדולים" לבניין המטה של הטלוויזיה הסינית בבייג'ינג (ראו תמונות). אני אהבתי את העיצוב של רם קולהאס, האדריכל ההולנדי, של המונומנט. חשבתי שזאת הצדעה לבנייני התאומים שהופלו. שני המגדלים שכופפו אותם וחוברו. הבניין נושא את עצמו באזור המכופף. יש בו הברקה, ובגלל השאפתנות, המורשת האדריכלית הטבועה בסינים, היכולת הארגונית, היכולת התקציבית, עלויות העבודה הנמוכות וכוח האדם אפשר היה לבצע אותו.

ש: אני רואה בעיצוב ה"חלון" שהם יצרו ייצוג של מסך טלוויזיה למרות שמקובל ליחס את החלל שנוצר כ"חלון לסין".

בני: לא ראיתי. אולי אני אחפש עכשיו.

ש: אתה רואה את הגבינה, ואני את החור…

ש: העיתון ניו-יורק טיימס הכתיר את הבניין כ"אולי היצירה הגדולה ביותר של ארכיטקטורה שנבנתה במאה העשרים".

בני: זה לא הבניין של המאה! בניין המאה הוא לא זה שקיבל תקציבים אין סופיים [800 מיליון דולר].

ש: איך נראה הגינון – הנסתר עדיין מעין הציבור – סביב הבניין האדיר הזה?

בני: השתתפתי בפיתוח הסביבתי שלו. האדריכלים של הבניין הכתיבו כיוון וחיבור של אלמנטים ארכיטקטוניים – מרומא העתיקה ועד פיקסלים מהמדיה – בריצוף, בגינון, בפביליונים. נוצר מרקם מדהים של תכנון.

ש: איך משתלב אדריכל מערבי כמוך בסין ואיך מתמרן אדריכל מודע בסבך המורכבות של החיים בסין?

בני: אם להשתמש בביטוי "להחליף דף", אני החלפתי ספר כשהתחלתי לעבוד פה. למדתי לחשוב בגדול ואחרת. גם לקחת אחריות. אתה בא לאזור שצריך לפתח ויש בו כפרים ומזכיר המפלגה אומר לי: "לפי הוראה שלך אני מפנה את מי שצריך". אז למדתי לקחת אחריות ולמדתי מטעויות.

זה עובד בנוסח: "תן לי עיר פה" או "תן לי שכונה". הכול בהיקפים גדולים. המלחמה של המפתח בממשל היא דרכנו. אני צריך לחבר בין הטבע הקיים לבין הרצון של העיר להתפתח, לבין הרצון של המפתח להרוויח, לבין הרצון של מזכיר המפלגה להראות שעשה משהו, לבין הרצון שלי להתפרע. אם יש איזו שארית של נהר עושים ממנו נהר גועש. אם יש גבעה היא הופכת להר, מעשה אדם לתפארת המקום. לפעמים יצרתי עמק שחיבר את יסודות המים הלא מחוברים, והחזיר צמחייה ובעלי חיים. כל זה הופך לנוף של העיר שקמה יש מאַיִן במקום.

אדריכלים
בני שדמי בחברת Luke Ma, שותפו הסיני במשרד אדריכלים בבייג'ינג.

 

ש: לאן הארכיטקטורה העכשווית בסין לוקחת את הסינים ואת העולם?

בני: לניסיונות לפתור בעיות גדולות מאוד שקיימות היום במעבר מכפר לעיר, בהפיכת העיר לעיר שיכולה לקלוט מיליונים ולספק מגורים, תעסוקה, חינוך יש מאין. היא לוקחת גם להתפרעויות ארכיטקטוניות. המקום הופך לסטודיו. הערים הגדולות של סין הפכו לסטודיו של כל העולם. סין היא כור היתוך ארכיטקטוני, שישפיע גם על העולם. גם אותם "מצטטים". כולם יוצאים נשכרים על חשבון הסינים, לטוב ולרע.

ש: תאר לעין לא מקצועית מוטיבים בארכיטקטורה הסינית, לא זאת שבנויה על שאילה מארכיטקטורה מערבית.

בני: אלמנטים של עץ, עץ ולבנים, עץ ורעפים. בנייה נמוכה, גגות משופעים, מכונפים עם הרעף הסיני המיוחד. רעפים קרמיים או רעפי צפחה טבעית. בבנייה העכשווית המשחזרת סגנון סיני לוקחים לבנים אפורות חדשות ומצרפים להן זכוכית מודרנית ומוסיפים מוטיבים טבעיים כמו מים ואבנים, שמהדהדים נהרות והרים, וצמחים: במבוק, לוטוס, פטריות. מעבר לעיצוב הנקי הזה מקובל להוסיף עיטורים כמו דרקון, עוף החול [פניקס], דגים, צמחייה, פרחים. הכל נענה לעקרונות הפאנג-שוויי [בסינית: רוח-מים].

פסל מעץ

ש: זה בא לביטוי גם בעיצוב של הפארק האולימפי שאירח את המשחקים האולימפיים ב-2008 בבייג'ינג?

בני: הפארק הוקם על ציר מרכזי בבירה, ציר דרום-צפון בהמשך לעיר האסורה, לכיכר טיאנאנמן ולמקדש השמים בדרום. היה ברור, למשל, שנתיב המים במרכז הפרויקט, בין האצטדיון ל"קוביית המים" [בריכת השחייה האולימפית], צריך להתפתל כמו דרקון ולהגיע לאגם שנחפר באופן מיוחד. מהאדמה הכרויה יצרו הר. זאת הדרך לעצור את הדרקון הסיני המופלא שבא מדרום, נעצר בקצה ה"מסלול" וממשיך לשחות לנצח באגם למרגלות ההר. הוא לא יכול לצאת. את קולטת?!

ש: היית מסוגל לאמץ חשיבה כזאת?

בני: לבד לא הייתי נכנס לזה, אבל ככה עובדים עם הפאנג-שוויי.

ש: בייג'ינג יפה בעיניך?

בני: אני אוהב אותה. היא יותר סינית משאנגחאי, וזה מה שאני אוהב. יש בה ייחודיות.

ש: מתייחסים גם להיבטים אקולוגיים?

בני: בכל מקום. לוקחים בחשבון נתונים של אור שמש, מים תת-קרקעיים… יש בעיה עצומה של זיהום והיא מהווה טריגר לעשות משהו אמיתי.

ש: קונפליקטים?

בני: מתמודדים איתם. טעמים שונים, צל של ארכיטקטים-כוכבים [starchitect], כמה לבטא את הקו האישי, חשיבה שונה… עדיין יש לי קושי להבין אותם כי הם אחרים בחשיבה, בפרקטיקות של החיים ובפרקטיקה עסקית וחברית. יכולת ביצוע נמוכה. ארכיטקטים מערביים מדווחים על אובדן שליטה על הפרויקט, על מצבים שבהם הביצוע מתרחק מהתכנון, על התארכות זמן הבנייה, על סטנדרטים שונים של ביטחון, חשמל, ביובוכמובן גם על רגולציות משתנות. מצד אחר הסינים מתלוננים על ארכיטקטים מוגזמים, על יתר סיכונים, על חוסר רצון להגשים חלומות עיצוב של ארכיטקטים שלא יכלו להתגשם במולדתם, על חוסר התעניינותם בצדדים של מלאכה, על אי הבנת התרבות המקומיתוחומרי בנייה מקומיים… צריך לאהוב את המזרח.

ש: לגבי בטיחות, אפשר לבטוח בארכיטקטורה נועזת, למשל בתקרת הכניסה למרכז הלאומי לאומנויות הבמה [מה שמכנים ה"ביצה"] המקורה בזכוכית ומים?

בני: אני מרגיש בטוח. הסינים טובים מאוד בדברים החדשים. בישראל לא מתכננים גן על גג בגלל נזילות. בבייג'ינג, אם לא ישימו גגות מגוננים, כל העיר תהיה מגרש חניה גדול.

ש: הסינים אוהבים את הלוק החדש?

בני: אוהבים שיש להם כסף. אוהבים מותגים ובתים ממותגים. את החידוש, את ההפרזה. בשבילם זה סימבוליזם והעצמה. לא גיחוך. מי שהתפכח מתעב חיקויים, גיבוב, גודש.

ש: נראה שהאנשים מצביעים ברגליים. אין כאן תיירות אורבנית שמתמקדת בארכיטקטורה. הסינים מתגודדים בפארקים, ברחובות עם שלכת צהובה של עלי עץ הגינקו [gingko, ובסינית: Yínxìng] דמויי מניפה מוזהבת…

בני: אני מזמין אנשים לסיור אדריכלות בעיר…

ש: מה המשכורת של ארכיטקטים שעובדים במשרד ארכיטקטים בבייג'ינג?

בני: ארכיטקטים בראשית דרכם שסיימו אוניברסיטה טובה משתכרים 3,000 – 4,000 יואן [תחלקו לשניים כדי לקבל אומדן בשקלים]. לאחר כמה שנות ניסיון הם מקבלים כ-10,000 יואן ומעלה.

לסיום, אנחנו משרטטים אסוציאציות של ארכיטקט ישראלי בבייג'ינג.

ש: מה אומרים לך:

· העיר האסורה:עתיק ומקורי, ציר מרכזי, ריבוע עם גריד.

· החומה: אין סופי.

· ארמון הקיץ: הנאה טבעית.

· כיכר טיאנאנמן: חזק.

· מקדש השמים: עגול-עגול, עננים, שמים, שכל אנושי בעולם טבעי.

· מגדל הטלוויזיה בשאנגחאי: חמוץ-מתוק.

· המדרכות בעיר: עולם ומלואו.

· השירותים: אי אפשר להתרגל.

· הדירה שלך ושל אליזבת בסנליטון: חלום.