מיתוס היופי

קשירת כף הרגל על ידי כיפוף האצבעות תחתיה ושבירת העצמות ליצירת רגל קטנה. תהליך שהביא לניוון כפות הרגליים, נפילת עור רקוב, דלקות, ציפורן חודרנית, נשירת ציפורניים ונכות לכל החיים.

כפות רגליים קשורות

מקור ויקיפדיה
זהו טקס קשירת הרגליים שנעשה בסין לבנות בגילאי 3-7 על ידי אמהותיהן במשך 1000 שנים. טקס שהחל ממיתוס יופי שהיה פופולארי בקרב האליטה הסינית בשושלת טאנג, הפך לחלק אינטגראלי במסורת ובתרבות הסינית. מדובר בתרבות שלמה שבמשך שנים רבות הושפעה ממיתוס יופי שעם השנים קיבל משמעויות רבות שונות של דת, פוליטיקה, נאמנות, הקרבה למען המדינה והמשפחה.

טקס קשירת הרגליים נתפס כיום כטאבו בסין, בגלל הקונוטציה המינית שיש לו ולכן לא מפורסם מידע נרחב על הנושא. המידע שקיים הוא כתובות, ציורים או תמונות מהמאות ה- 19 וה- 20 שנוצרו על ידי מיסיונרים מערביים שביצעו אותן מתוך נקודת מבט שמתנגדת לטקס ורואה בו כדבר נורא משפיל ולא אנושי.המקור הראשון שיש לנו על טקס קשירת הרגליים הוא משושלת הטאנג הדרומית בנאנג'ינג (937-986 לפנה"ס) שבה העריצו את הרקדניות שהיו ידועות בזכות כפות הרגליים הקטנות שלהן ונעלי הבובה המיוחדות שהיו להן.

ההערצה לרגליים קטנות של נשים הופיעה בתרבות הסינית בסיפורי עם כמו סינדרלה הסינית, שהופיע במאה ה-9 לפנה"ס. כלומר כבר במהלך ההיסטוריה הסינית רואים שישנה הערצה והתרכזות בכפות רגליים, היו סיפורים שונים ומיתוסים שנוצרו. המיתוס הידוע ביותר נוצר בערך בשנת 920 לפנה"ס מסיפור עממי על הקיסר לי יו של שושלת הטאנג אשר ציווה (יש לסיפור כמה גרסאות, או שציווה או שהפילגש בחרה לעשות זאת לבד) על הפילגש הרקדנית האהובה עליו "פראגרנט גירל" ("ילדת הניחוח") לקשור את רגליה עם רצועות משי ולרקוד על פלטפורמה של לוטוסים מוזהבים משובצת בפנינים ואבני חן. מתוך זה נוצר מיתוס היופי, כפות הרגליים סימלו נשיות, אלגנטיות, יופי ואסתטיות. נשים במעמד הגבוה, בתוך הממלכה ומחוצה, החלו לקחת רצועות בדים ולקשור את רגליהן על מנת שיהיו, כמו כפות רגליה של הרקדנית היפה, אלגנטיות נשיות ואסתטיות.

אני רוצה לעבור קצת לתרבות המערב ולספר על המחוך. מצד אחד נראה כי המחוך הופך את גוף האישה ליפה ודקיק, תפקידו לעצב את הגזרה הנשית וליצור את האיזון המושלם של גוף האישה. הוא נועד גם כדי לעדן את ההליכה, את הישיבה ואת האכילה של הנשים. ה"קורסט" (מחוך) בא מהמילה קורס, בצרפתית עתיקה זה גוף. המחוך התפתח במאה ה- 16 ובמאה ה- 18 רופאים התחילו להזהיר מהשלכותיו הבריאותיות. אם לבשו את המחוך בגיל צעיר מדי זה יכל לפגום במבנה הגוף, בריאות ובנוסף לגרום למצבים של בולימיה ואנורקסיה.

מחוך

מקור ויקיפדיה

נשים היו מתעלפות מלבישת המחוכים, עלפון האישה בתרבות המערבית היה נחשב לדבר חיובי על ידי הגבר, שראה בתפקידו להציל את האישה העדינה והמסכנה. הנשים עצמן גם כן אהבו את זה. במאה ה- 19 התחילו לקום תנועות פמיניסטיות שיצאו כנגד המחוך.

מה שחשוב לי לציין זה את העובדה שהנשים בתרבות המערבית במשך תקופות ארוכות היו עושות דברים מזעזעים לשם מיתוס היופי, דברים שכמובך העברנו ביקורת עליהם, אבל בו בזמן אנחנו אוהבים את זה ושואפים לזה, כולנו. הגברים רוצים לצאת עם הנשים האלה והנשים שואפות למשהו בלתי אפשרי. אבל, כשאנחנו רואים את מה שהנשים הסיניות היו עושות לבנותיהן זה נראה לנו ברברי מדי לא מקובל.

המטרה שלי במאמר זה היא לנסות לפתוח את העיניים ואת הראש שלנו לסובלנות כלפי התרבות שהיא לא שלנו, לראות את הדברים המשותפים גם אם הם לא טובים. בסך הכל, מה שנראה יפה לאחד לא חייב להראות יפה לאחר. בסין, במאה ה-19, המערביים ראו בקשירת הרגליים כאחד הדברים הנוראיים ביותר ונלחמו כדי להוציא את זה מחוץ לחוק, למרות רצונן של הנשים, שרצו להמשיך בטקס.

עד היום נשים בתרבות המערבית ובכל העולם לובשות מחוכים כמיתוס יופי. אנחנו לובשות את המחוך בחתונה בשמלות כלה, בבגדים התחתונים וגם אם אנחנו לא לובשות את המחוך אנחנו שואפות לגזרה של המחוך. המחוך תפס בסופו של דבר ביותר מקומות בעולם לעומת הרגל הקטנה של הנשים הסיניות ויש כאן שאלה מעניינת של מדוע? אליה אני לא אכנס בשלב זה. חשוב לי לציין דבר אחד, כל דבר שהוא קיצוני הוא בוודאי מזיק, בין אם מדובר בשבירת האצבעות ליצירת רגל קטנה, קשירה של מחוך הדוק עד כדי שפעולות פשוטות כמו לאכול או לנשום הופכות לבלתי אפשריות או בימינו, הניתוחים הפלסטיים של הסיליקון, המתיחות וההרעבה הבלתי נפסקת שלנו חייב להיפסק.

ללא ספק על מיתוס היופי אפשר לכתוב עוד המון, לא רק על סין, אלא על כל התרבויות בעולם, וכמובן אכתוב על כך עוד רבות. במאמר זה היה נראה כי אני לא מביעה התנגדות גדולה או מעבירה ביקורת על טקס קשירת הרגליים בסין שמלווה בכאבים רבים, וזה אכן כך. אני לא יכולה ואין לי את הזכות להעביר ביקורת על מה שנראה יפה לאחר. אני נגד קיצוניות, בכל דבר.

מקורות מידע:

גרינפטר גולד, לאה. "קשירת כף רגל נשים בסין" (?)

ויסטריך ר.ס, אוחנה ד. מיתוס וזיכרון, הקיבוץ המאוחד (1997): עמ' 12.

Blake C.Fred, "Foot Binding In Neo- Confucian China And The Appropriation Of Female Labor"- The University Of Chicago Press, 1994.

Gamble, Sidney D. "The Disappearance Of Foot Binding In Tinghsien". The University Of- Chicago Press, 1943.

Vento, Marie. "One Thousand Years Of Chinese Foot Binding: Its Origins, Popularity And- Demise" (?) 1998.

Tagged אוולין קורץPosted in סין - מאמרים
עשינו מהפכה - כאן יכולה להיות המודעה שלך
אם לא תפרסם - איך יבואו

צור קשר

יש לכם משהו להגיד לנו? כיתבו לנו ונשמח לשמוע.