העיר האסורה (מוזיאון הארמון) – (Forbidden city (Palace museum

העיר האסורה (מוזיאון הארמון) – (Forbidden city (Palace museum

מתוך הספר: סין – מדריך למטייל. מקומות, הקשרים, סיפורים. מאת: דן דאור / יגאל צור
(התיאור המלא נמצא במדריך למטייל בסין)

כל התמונות צולמו על ידי יגאל צור

פסל מהעיר האסורה

העיר האסורה (הייתה אסורה בכניסה על מי שלא היו שייכים למשפחת המלוכה או שלא באו בעניינים פורמאליים) שימשה 24 קיסרים משושלות המינג והצ'ינג. היא נבנתה במשך כ־18 שנים, עד 1420, על־ידי יונגלה, הקיסר ה־3 של המינג. לפי עדות היסטוריון בן־התקופה עסקו בבנייה מאה אלף אומנים ומיליון פועלים.

לעיר האסורה מבנה מלבני ושטחה 7,200 דונם, מתחלק לשניים: 1. הארמון הקדמי (מדרום): אזור מנהלי הכולל שלושה אולמות גדולים וחצרות רחבות ביניהם. 2. הארמון הפנימי (מצפון): אזור המגורים של בניינים נמוכים ומבוך של מסדרונות פתוחים. המבנים העיקריים והשערים נמצאים על ציר צפון־דרום. ישנם ארבעה שערים מהם השער הדרומי וו־מן, שער הצהריים הוא שער הכניסה למוזיאון הארמון והשער הצפוני שן־וו־מן, הוא שער היציאה. בעיר האסורה יש יותר מ – 9,000 חדרים, המהדרין מונים 9,999 (מספר מזל). הבנייה מצטיינת באחידות הסגנון: צבע הקירות אדום־חום, הרעפים בצבע צהוב־זהב, המדרגות והעיטורים עשויים שיִש לבן. חומרי הבנייה העיקריים הם עץ (שהובא מן הדרום בתעלה הגדולה), אבן שיש לבנה (מפ'אנג־שאן, כ־50 ק"מ דרומית־מערבית לבייג'ינג), לבנים ורעפים (בעיקר מסוג'ו ומשאן־דונג).

מספרים מהממים אחדים לדוגמה: 12 מיליון לבנים בחומה המקיפה, 20 מיליון בחצרות ובקירות הפנימיים, 80 מיליון בקירות העיר. משקלה של כל לבנה 24 ק"ג. בזמן יונגלה הוכנה כמות לבנים בנפח של 1.93 מיליון טונות מעוקבות כדי לבנות את הבירה החדשה.

העיר האסורה

מסביב לעיר האסורה חומה שגובהה מעל 10 מטרים וחפיר שרוחבו 52 מטר. מֵי החפיר ניזונים מהגבעות שבמצפון־מערב, ובעבר אפשר היה לשוט מהעיר האסורה ועד לארמון הקיץ. בחורף נהגו לנוע במזחלות. מהאדמה שהוציאו מהחפיר יצרו את גבעת הפחם. במאות ה־18 וה־19 נהגו להשכיר כשליש מן החפיר לגידול שורשי לוטוס.

שלושת אולמות ההרמוניה
("נעלה", "אמצעית" ו"שמורה") נמצאים על משטח מוגבה (7 מטרים) בן שלושה מפלסים. מגדרות המרפסת בולטים קָדקודי אבן המגולפים בעננים, דרקונים (סמל הקיסר, כוח ופיריון) וציפורי פ'נג (יוכני, פניקס, סמל הקיסרית ושלטון בטוח) ומתחתם מרזבי־מים בצורת ראשי־דרקון (כ־1,142!). על המדרגות 18 מבערי קטורת מברונזה, המייצגים את 18 המחוזות של סין (במינג). נהגו להבעיר קטורת מעץ הסנטאל, שאפפה והסתירה את הקיסר (וכנראה הבליעה גם את צחנתם של הסריסים. זרים, שחיו בפקין, התלוננו שהפרוות שלבשו הסריסים בחורף הסריחו כמו פגרים). אי־אפשר להיכנס לאולמות, אלא רק להציץ לתוכם מבחוץ.

אולם ההרמוניה הנעלה
(טאי־הה־דיין): האולם הגדול מסוגו בסין הוא מ־1695, גובהו 35 מטר ושטחו 2,337 מ"ר. גגו מכוסה ברעפים שצבעם צהוב צבע הקיסר, והמספר הגדול של החיות שבפינות מצביע על חשיבות המבנה. האולם לא היה פעיל במיוחד ושימש לכנסים בראש־השנה (אז היה הקיסר מצליף באוויר בשוט משי ארוך), ביום הקצר ביותר (22 בדצמבר, שבו מגיע היין לשיאו, והיאנג מתחיל לצמוח) וביום הולדתו של הקיסר. אירועים אחרים היו הכרזה על שושלת חדשה, קבלת המובילים במבחנים הממשלתיים והכרזה על המינויים למִשׂרות הגבוהות.

הריצוף הכהה באולם, ה"לבנים המוסיקליות", הן לבנים שרופות מסוג'ו שהשמיעו קולות בעת הקשה. העמודים עשויים גזעי ברוש ומצופים בשכבת מגן של חומר, קש, שמן, דם חזירים, וצבועים באדום המסורתי. במרכז האולם משטח מוגבה, מושב כיסא המלכות (שִחזור מ־1950) ומצדדיו עמודים צבועים זהב ועיטורי דרקונים. התקרה צבועה בירוק ובזהב וכן דרקונים שונים.

ברחבה שלפני האולם שעוני שמש, עגור וצב ברונזה, הצב היה מבער קטורת, ועשן היה יוצא מנחיריו.

בנייני העץ היו מועדים לשריפות, ובפינות החצר ניצבים כַּדֵי ענק עשויים ברזל וברונזה, חלקם מצופים, מלאים מים. בחורף היו מרפדים אותם בכותנה ושׂמִים תחתם מבערי פחם כדי למנוע את קפיאתם. (היו כדים רבים יותר, אבל הכובשים היפנים גנבו הרבה מהם).

אולם ההרמוניה
האמצעית (ג'ונג־הה־דיין): האולם הקטן והנאה במרכז, שבו היה הקיסר מתכונן לאירועים שניהל באולם הקודם.

אולם ההרמוניה השמורה
(באו־הה־דיין): במינג היה הקיסר מחליף כאן בגדים לאירועים הממלכתיים, ובצ'ינג נערכו, אחת לשלוש שנים, הבחינות של שלב הגמר במרוץ אל הפקידות. פנים האולם נראה קליל יותר, שכן מצויים בו פחות עמודי תמיכה.

מהמרפסת, שאחרי האולם השלישי, תצפית יפה אל החלק האחורי של הארמון ואל גבעת הפחם והפגודה הלבנה בפארק ביי־האי. לצד המדרגות לוח שיִש שמשקלו כ־200 טונות, המגולף דרקונים ועננים. הלוח נגרר למקום ממרחק של 48 ק"מ על גבי מסלול מתוכנן של קרח. החצר הפרידה בין החלק המנהלי למבני המגורים, "העיר האסורה" האמיתית, שבה ישבו הקיסר, נשותיו וסריסיו (ב־1922 פוטרו 1,500 מהם!).

אולם ההרמוניה השמורה

 

סריסים הם עורבי החצר:

"עכברושי החצר” או ה”עורבים המנפנפים בכנפיים” כפי שנקראו סריסי החצר, היוו מעגל פנימי הדוק בתוך הארמון ולא אחת הם שניהלו את ענייני המדינה. הגישה החופשית לאגף הנשים ולרכילות שהילכה בין נשות הארמון הפכו אותם לתככנים ולרוקמי מזימות. הם ידעו על מצבי הרוח של הקיסר, על העדפותיו וחולשותיו. הם היו הרבה יותר קרובים אליו משרי המדינה שראו את הקיסר רק בעת טקסים חשובים או בעת קבלת הקהל.

סר ריצ’ארד ברטון (1890 – 1821), הנוסע, הגיאוגרף והמתרגם הבריטי הנודע, פגש באחד במסעותיו במזרח אשת סריס שתיארה לפניו את תלאות ניסיונות האהבה של בעלה. בעוד בעלה ניסה להגיע לאורגזמה היא הייתה מחזיקה כרית אותה היה נושך בחוזקה, שכן אחרת כתפיה, לחייה ושדיה היו נקרעים לגזרים בנשיכותיו.

בין הסריסים הידועים ביותר בהיסטוריה הסינית היו גם שני מאהבים של צה-שי, ה”בודהא הזקנה”, הקיסרית האחרונה ואחת הנשים הרעות בהיסטוריה הסינית. אבל הסריס החשוב ביותר היה ללא ספק סה-מא צ'יין, מחבר רשומות ההיסטוריון, במאה הראשונה לפנה"ס. אחרי שסרסו אותו (עונש על פגיעה בגנרל מקורב לקיסר) הוא התלבט אם להתאבד כג'נטלמן או להבליג על העלבון למען כתיבת ספרו, ולמרבה המזל הוא בחר באפשרות השנייה.