בייג'ין, הענק המתעורר (ב') – נילי ארנועם

לחלק א של הכתבה

אתרי התיירות החשובים נמצאים על רצף קו אחד, צפון – דרום – בהתאם לתורת הפנג-שווי השמה דגש על כיווני השמים ועל זרימת אנרגיה נכונה, לפיה תוכננה ונבנתה עיר הבירה. מרכז העיר בכיכר טיאנאנמאן, הכיכר הגדולה ביותר בעולם, העיר האסורה בה גרו קיסרי סין במשך מאות בשנים, וכשמה כן הייתה, אסורה לכניסה. מקדש השמים, מבנה מרשים שהפך להיות סימלה של העיר, מגדל הפעמון והתוף, כולם מקומות ש"חייבים" לראות ולמרות שכולם במרכז, המרחקים ביניהם גדולים. התיירים אינם מחמיצים גם ביקור מחוץ לעיר אל ארמון הקיץ, אל קברי המלכים ואל החומה הסינית האדירה.

כאמור, מרכז העיר בנוי בניה נמוכה, הייתי אומרת אפילו עלובה. אבל זאת היא אחיזת עיניים מערביות. שכונות, שכונות, גושים, גושים של בתי לבנים אפורות בנות קומה אחת, אל ה"חו-טונג" מבוך של סמטאות צרות וגדרות בנויות לבנים, בדיוק כל הבתים הקטנים, אפורות גם הן. מראה חד גוני וחד צבעי, האפור שולט בכל ללא כל כתמי צבע ירק, שיח או פרח. ככה התגוררו בעיר במשך מאות בשנים. ככה ממשיכים להתגורר במקום גם היום, בבתים הנראים לנו כמשכנות עוני, אבל לא. כל משפחה מתגוררת בתוך חצר מגודרת Courtyard ובה שני טורי מבנים. בבית הסיני המסורתי, חדרי המגורים בנויים בטור אחד וממול בצד השני של החצר, מבנה שני ובו המטבח וחדרי השירותים. כך נוצרת חצר פנימית, פאטיו, בין שני הטורים שכן, לא יעלה על הדעת הסינית המסורתית מטעמים של היגיינה ואסתטיקה, שחדרי השירותים יהיו צמודים לחדרי המגורים. במסגרת תכנית הטיול התיירותית, נוהגים לכלול גם ביקור באחד מן הבתים הללו, כחלק מטיול הריקשות. שורה ארוכה של ריקשות ממתינות לתיירים, לכל ריקשה "נהג" בלבוש מסורתי ולכל ריקשה מוצמדת מדריכה מקומית המובילה כל זוג תיירים בנבכי ההו-טונג. המדריכה מתעכבת בדבריה על אפיונים שונים של החיים בסין והאמונה הדתית הבאים לידי ביטוי בבניה המסורתית. אפילו צורת הדלתות ומפתני הכניסה לבית אינם מקריים. ביקרנו באחד הבתים, שכלל מבנה טורי של ארבעה חדרי מגורים בהם עוברים מחדר לחדר וממול מבנה מקביל הכולל מטבח מודרני, חדר אוכל, חדר אמבטיה וחדר שירותים. במקום מתגוררת משפחה סינית טיפוסית ומעניין היה לראות פיסת חיים בסין, מבפנים. זוגות צעירים מעדיפים לגור ברבי הקומות המודרניים שבפרברים, עם מקומות חניה לרכבים המודרניים, אך למגורים בשכונות החו-טונג יש יתרונות וביקוש, בגלל הימצאותם ממש בלב העיר הכל כך גדולה.

באזורים אלה נמצאים גם שוקי האוכל המהווים אטרקציה לתיירים. ארוחת הצהרים הסינית נאכלת בשעות הצהרים המוקדמות. לאחריה, כל מסעדות מתרוקנות בבת אחת. אין בהן נפש חיה. בשעות אחר הצהרים מתחילים לפתוח את שוקי האוכל ברחובות המוארים בפנסים אדומים. אזי מתחילה החגיגה. המשפט הכל כך נדוש אומר שהסינים אוכלים כל מה שזז, אבל זה כל כך נכון, שאי אפשר שלא לחזור עליו. עשרות דוכני מזון המציעים מגוון כל כך גדול ומבלבל. זוהי חגיגה לעיניים, אולי גם חגיגה לפה, אבל חוש הריח לפעמים סובל. דרושה סובלנות רבה לראות את מה שהם אוכלים. כל מיני שרצים, רמשים, זוחלים ודברים מגעילים, לטעמנו. מחירי האוכל ממש זולים, ומהבחינה הזאת יכול התייר לאכול ללא חשבון. אפשרות אחרת להתנסות במאכלים סיניים טיפוסיים, היא קניית מזון ארוז בואקום בחנויות המכולת והשרות העצמי. זאת גם יכולה להיות מזכרת יפה וטעימה לחוזרים מסין. אם כתזכורת לטיול עבור המטייל אותה יוכל לחוות גם זמן רב לאחר החזרה הביתה ואם כשי לחברים וידידים או כל מי שאתם חושבים שאתם "חייבים" לו מתנה. זה הרבה יותר מקורי מחבילת שוקולד או בונבוניירה שקונים בדיוטי פרי. אריזות הואקום מאפשרות להשתמש במוצרי המזון הללו גם לאחר זמן וללא צורך בקירור. בשרים שונים, דגים, ירקות ועוד כל מיני פריטים בלתי מזוהים – נראה נקי, אסתטי ואכיל. מסתבר שאחד הלהיטים הוא אכילת כפות רגלים של תרנגולות. גם אותן אפשר לקנות באותן אריזות ואקום, כפות רגליים בצבע לבנבנות או בצבעי קרמל חום שזוף. מעדן סיני אחר אשר גם אותן ניתן להביא הביתה, הוא אריזת ביצי שליו או ביצים חומות-שחורות, שעברו בישול איטי ממושך מאוד, עד שצבען הופך להיות ירוק כהה מאוד, שקוף כאבן הירקן. מבחוץ הם נראים כביצי חמינדוס המוכרים לנו כה טוב, אבל מבפנים צבע הביצים כהה מאד, נוטה לשחור והטעם שונה מאוד מזה המוכר. ממש מעדן.

מעדן אחר, מעדן חלב, הוא יוגורט מתקתק הנמכר בקיוסקים בגביעי חרס מכוסים פיסת ניר, עם קשית המוחדרת לכלי דרך אותו מכסה. את הכלי יש להחזיר בגמר השתייה ואפשר למצוא אותו בכל רחבי העיר.

המחיר לא יקר ומשתנה ממקום למקום החל מ – 3 יואן ועד כפול ויותר, בהתאם למיקום (כ-2 ₪).

את הארוחה הטובה ביותר אכלתי בחנות שבפינה מול מגדל הפעמון והתוף, (מימין) ליד הריקשות ובכניסה לחו-טונג. שיפודים עם כל מיני דברים בלתי מזוהים המתבשלים בתוך מיכלים עם נוזל דמוי מרק. בכלי אחד ה"מרק" בהיר ושקוף, דמוי מרק עוף ובכלי השני מרק בצבע אדמוני דמוי גולש. הצבע מעיד על חריפות הטעם, וככול שאדום יותר, חריף יותר. השיפודים ניצבים בתוך הנוזל כשרק חלקם העליון מעל פני המים.

צורת בישול זאת מוכרת ברחבי סין. שולפים שיפודים, מכניסים אותם לתוך כוס חד פעמית, יוצקים על השיפודים את מי המרק והרי לכם ארוחה חמה בהליכה. כאן, הגדילו לעשות. על מדף היו מונחים ירקות שונים, בעיקר ירקות עלי כמו חסה כרוב ודומיהם. לפי בחירה הושמו כל סוגי הירקות בתוך רשת, מסננת, והוטבלו לבישול קצר במי המרק, יותר נכון לחליטה. בצלחת חד – פעמית עמוקה וגדולה הכניסו את כל הפמליה. שיפודים שונים, ירקות חלוטים ומי מרק. עליהם יצקו משרת שום, הזליפו חומץ כהה מתוך בקבוק ושאלו אותי אם אני גם רוצה קצת "מזה" שאלתי מה זה, והשיבו משהו שנשמע לי כמו שומשום. חשבתי על שמן שומשום הנמצא בשימוש במטבח הסיני, אבל לא, היה זה נוזל סמיך בצבע אפור די מוכר. הטעם להפתעתי הרבה היה מוכר עוד יותר. הייתה זאת טחינה גולמית, ממש ישראלית שיצקו אותה בנדיבות על התבשיל וככה זכיתי ללקק את השפתיים במרק טחינה בטעם עילאי, שכמוהו לא מגישים אפילו בארץ.

שווה לנסות, גם בבית. מרק חם, עם מיני בשרים, קציצות, קבאב וירקות חלוטים, עם חומץ שום והרבה טחינה. והרי לכם מרק טחינה.

את הארוחה הטובה ביותר אכלתי בחנות שבפינה מול מגדל הפעמון והתוף, (מימין) ליד הריקשות ובכניסה לחו-טונג. שיפודים עם כל מיני דברים בלתי מזוהים המתבשלים בתוך מיכלים עם נוזל דמוי מרק
את הארוחה הטובה ביותר אכלתי בחנות שבפינה מול מגדל הפעמון והתוף, (מימין) ליד הריקשות ובכניסה לחו-טונג. שיפודים עם כל מיני דברים בלתי מזוהים המתבשלים בתוך מיכלים עם נוזל דמוי מרק