מה אני רואה? – טראנס ישראלי-יהודי בבייג'ינג

שני אירועים בערב אחד בקמפוס אחד.

אירוע ראשון – ישראל בטלוויזיה

19:00 – ערב עם כוכבי הטלוויזיה הסינית של ערוץ CCTV NEWS. הערוץ הסיני היחיד המשודר בסין באנגלית ומשודר גם במדינות רבות בעולם. גם בישראל. הכוכבים האלו מוכרים לי ממסך הטלוויזיה הפועל שעות בחדר השינה שלי. הם הגיעו לאוניברסיטת פקין [כמו שהם אומרים באנגלית] למפגש עם אצולת הסטודנטים של סין. בתוכנית האומנותית: הדמיה של סטודנטים בחוג לתקשורת ששיחקו אותה איתם בתפקידי הנחיה וקריינות וככתבי שטח.

 

בדרך כלל, מה שטוב בסין ובקמפוס הוא שהסטודנטים לומדים מבוקר עד לילה, לא מתפנים לצפייה בטלוויזיה ולא נחשפים למהדורות החדשות. אז עכשיו, לעיני קהל של מאות סטודנטים נתפסנו על חם. אנחנו והקיצונים שלנו. ולכי תסבירי את הבלתי מוסבר למאות סטודנטים היושבים באולם: שיחות שלום, בנייה, הקפאה. מה רציונלי ומה פונדמנטליסטי. ומה היה אומר על זה אלברט איינשטיין, נציגנו האולטימטיבי בסין?

 

אירוע שני – ועכשיו ישראל בקולנוע

21:00 – סיום פסטיבל הקולנוע השלישי של בייג'ינג. גולת הכותרת: הקרנת סרטו של עמוס גיתאי [ג'יתאי – מכנים אותו בסינית] "התנתקות".

לא הכינו גרסה להקרנה עם תרגום לסינית, אז הכתוביות בסינית מרצדות באדום על מכשיר שמונח על הבמה.

צופה בסרט ובפינוי, והדמעות זולגות מעצמן. יושבת ובוכה בשורה 5. אין לי מושג מה הבינו הצופים באולם. אלה לא היהודים שהם מכירים מהסיפורים הרווחים כאן. "אבינו מלכנו", שרות-בוכות-מתפללות הבנות הכתומות; "אבינו מלכנו, עשה עימנו צדקה וחסד", שרים-בוכים-נעים בתפילה הבנים עטופי טלית. טראנס יהודי מהדהד באולם רגעים מהפנטים בהיסטוריה של עם ישראל.

כשחזרתי לדירה, ישראלית עצובה תחת השפעת סרטו של עמוס גיתאי, פתחתי את הקישור לכתבה של רינו צרור שראיתי הקיץ בישראל [http://www.col.org.il/pics/inbox/8822595_0.7994.wmv ].

"מה אני רואה?", שואל רינו צרור בכתבה המבכיאה שלו, "עם בוכה אני רואה", הוא עונה.

– – –

באולם גדול במזרח הרחוק, קמו בשקט ויצאו סטודנטים שהתחברו להתנתקות במזרח התיכון