LENG LIN האוצר סבור, ששנות ה – 90 של המאה ה – 20 היוו במה הולמת לביטוי המודעות העצמית באמנות הסינית העכשווית. התצוגה הפכה למדיום עצמאי בפני עצמה. אמנים דחפו להצגת עבודותיהם כמעט עד קצה גבול היכולת. זכות הקיום שלהם נקבעה אם הציגו או לא. "אם אני לא מציג משמע אני לא קיים". המציאות הפכה כמעט לסוריאליסטית.
אידיאולוגיה ברורה ורוחניות ברמה גבוהה מצד אחד, וצמיחה כלכלית מהירה מהצד השני הפכו לרווחים. באחת, הכל הפך מטריאליסטי ונדחס לתוך מסגרת חדשה של זמן ומרחב.
האמן האינדיבידואלי יכול למצוא איזון בין העצמי, למודעות העצמית. התצוגה מחזירה אותנו לאמצע שנות ה – 90 – בה, המציאות והסוריאליזם התקיימו זה בצד זה.
נוצרה מעין תחושה פנימית של חוסר ביטחון, הנובעת מהשינויים הענקיים שעוברת סין בעשורים האחרונים. האמנים הופכים את חוסר הביטחון ל"מופע למודעות עצמית". דרך וידאו, צילום, מייצבים, ציור בצורות אומנותיות שונות. האמנים הופכים את המודעות העצמית לצורה מוצגת, דרך שפת גוף בצורה מוגזמת, דרמטיות, האמנות חיה, נושמת, אוטונומית ודינאמית,ואפילו אבסורדית.
יותר מכך, הופעה תודעתית שכזו, יוצרת חוויה חושית עזה בזמן הצפייה בתערוכה.
התערוכה מציגה פרספקטיבה חדשה באמנות הסינית העכשווית. זו חיונית, מרגשת, ובאותו הזמן גם מדאיגה. קשה לצפות כוון התפתחותה.
בתערוכה 30 אמנים פעילים וידועים בסין ובעולם.
מציגים בתערוכה: DUAN JIANYU, HAI BO, HE AN, HE YUNCHANG, HU XIANGQIAN, LI SONGSONG, LIN YILIN, LIU WEI, LIU XIADONG, MA LIUMING, MA QIUSHA, QIN GA, QIU ZHIJIE, SONG DONG, SUN YUAN, PENG YU, WANG JIN, WANG QINGSONG, WU DAXIN, XIAO YU, XU ZHEN, YANG FUDONG, YANG MAOYUAN, YANG ZHICHAO, YUAN SHUN, ZHANG WANG, ZHANG DALI, ZHANG HUAN, ZHAO BANDI, ZHOU TIEHAI, ZHU FANDONG, ZHU YU.
תמונות ל"גדולי המציגים"
