"אז במה הם מאמינים?"

 הגנרל המפורסם Guan yu
הגנרל המפורסם Guan yu שחי בתקופת "שלושת הממלכות" (? – 219AD). דמות נערצת בקרב הסינים. הוא נתפש כאל שומר דאואיסטי, בודהיסטווה במסורת הבודהיסטית הסינית וכן דמות אגדתית בקרב הקונפוציאנים (מתוך ציור קיר במקדש קונפוציוס, Nuodeng, מערב יונאן)

 

אם אשאל אותך: "האם אתה מאמין באלוהים?"- מה תהיה תשובתך? לטעמי יכולות להיות שלוש תשובות: "כן", "לא" או "לא יודע/לא בטוח". אבל אם תשאל את הסיני האם הוא מאמין באלוהים תשובתו יכולה להיות התשובה: "קצת". מה זה "הקצת" הזה?

או שיחה טיפוסית אחרת..:

"במה אתה מאמין?"

— "לא מאמין בכלום, אני אתאיסט"

"אתה בטח מאמין בבודהא…"

–"קצת…"

"מה עם רוחות… אתה מאמין ברוחות?"

–"לא, אבל אני מפחד מהם…"

אז איך ניתן להסביר זאת?

אחד הדברים המוזרים והמעניינים הוא לדבר עם סינים על דת ואמונה. תפיסת העולם "הדתית" שלהם שונה כל-כך מזו המערבית, שהיא זו שיוצרת את המחשבה שאולי אנו חיים בעצם בעולמות נפרדים.

ובכן, מהן הבעיות שעומדות בפנינו בהבנה של מה שמכונה לעיתים "הדת הסינית"?

ראשית, בסין מעולם לא היה מוסד דתי מרכזי-עליון או סמכות דתית עליונה כמו האפיפיור או הכנסייה הקתולית באירופה. המוסד הקיסרי הוא זה ששלט בסין מעל לאלפיים שנה. כמובן שהיו תמיד אנשי דת משפיעים בסין (בודהיסטים, דאואיסטים או קונפוציאנים), אך הקיסר עצמו הוא זה שהיה אחראי לביצוע הטקסים והפולחנים המרכזיים במקביל לניהול המדינה. ההיסטוריה הסינית מאופיינת בסובלנות דתית וחופש פולחן. מלבד תקופות מסוימות, כמו מהפכת התרבות בתקופת שלטונו של מאו, אין כפיה או רדיפה על בסיס אמונה דתית. אולם, כאשר זרם דתי התחזק יתר על מידה, הוא נרדף בגלל האיום הפוליטי על השלטון. כלומר, הרדיפה לא הייתה על בסיס של אמונה אלא על בסיס פוליטי. וכך לאורך ההיסטוריה הסינית לא קיימת סמכות דתית מרכזית, שהכתיבה במה מותר להאמין ובמה אסור, מה היא קדושה ומהי כפירה. הסמכות הדתית השפיעה במיוחד ברמת הפולחן אך לא כפתה אמונה. ולכן, המנהגים הפולחנים נתפשו כחלק ממערכת של חובות, כמו של הבן לאב, נשלט לשליט או קיסר מול השמיים, ולא השתייכו בלעדית לאידיאולוגיה דתית מסוימת.

לפי תפיסת העולם הסינית אין קושי רב בשילוב של מספר אמונות. היכולת של הסינים לאמץ ולפשר בין האמונות שונות היא מדהימה. בסין נפוצות אמרות כמו "בודהיזם הוא בעצם דאואיזם של זרים" או "כלפי חוץ התנהג כקונפוציאני, בפנים תהיה דאואיסט". אמרות אלו קשות לעיכול לחברה המערבית, שתרבותה מבוססת על דבקות בדתות מונותיאיסטיות, כל תרבות בדתה. האם ניתן באמת להתנהג בצורה טבעית כמוסלמי כלפי חוץ ויהודי בבית?! לסינים זה לא נתפש כבעיה. חבר סיני קרוב ששוחח איתי לעיתים קרובות בנושא הסכסוך במזרח התיכון הביע תמיהה על הלחימה המתמשכת: "אבל על מה אתם נלחמים…? הרי גם אתם מוסלמים. גם אתם לא אוכלים חזיר…" הבדלי אמונה אינם מהווים בעיה בקרב הסינים. השוני בין האנשים מתבטא במיוחד במנהגיהם השונים, במובן הפרקטי של המילה- אחד אוכל חזיר והשני לא, האחד אוכל בשר והשני צמחוני, דבר שיכול ליצור אי נוחות בקשר בין אנשים.

התפיסה הדתית הסינית היא פרקטית מאוד, ולא רוחנית- לפחות לא כפי שרוחניות נתפשת אצלנו. "הדת הסינית" קשורה ישירות לטקסים, פולחנים ומנהגים, שחובה לבצעם על מנת לרצות הן את החיים (דור מבוגר) והן את המתים (אבות קדמוניים). פולחן כזה או אחר, אם לא יועיל לא יכול להזיק. הפולחן אינו בלעדי בהכרח לאמונה זו או אחרת, אתה יכול להיות בודהיסט- ולתת צדקה במקדש דאואיסטי, אין כל סתירה בכך.

מבחינת הסינים, זו לא בושה להגיד שהם הולכים להתפלל במקדש דאואיסטי/בודהיסטי רק כדי לקבל משהו בתמורה, כמו למשל: לעבור בחינה חשובה, למצוא בן/בת זוג או להשיג עבודה טובה. הם הולכים למקדש כדי להשיג את מבוקשם. פשוט מאוד. יתרה מזאת, גם אם אתה תייר המבקר במקדש בסין, סביר להניח שיציעו לך לקנות קטורת ולהתפלל. לפי תפיסתם, הטקס יכול להועיל לך, להביא מזל גם אם אתה לא מאמין. אין לכך קשר לאמונה שלך. לאחרונה שמעתי על מלומד סיני קונפוציאני שהגיע להרצות באחת האוניברסיטאות בארץ. בהרצאתו טען שיש להכניס את האלוהים לסין. הוא נימק את רעיונו בכך שאמונה באלוהים תתרום לקידום המוסר וההרמוניה בחברה הסינית. השימוש באמונה באלוהים יביא תועלת לחברה הסינית בהתמודדותה מול האתגרים שלפניה.

לסיכום אצטט מכתביו של אוסטין קואטס (1922-1997) פקיד בריטי בכיר, סופר ומטייל ששהה תקופות ממושכות באסיה (מתוך "מדריך לסין"- דן דאור ויגאל צור: 45-46)

"איך נולד המושג המוטעה שסין היא ארץ בודהיסטית, זו שאלה שאת תשובתה אפשר רק לשער; אבל נדמה לי שהסינים עצמם אחראים לו במידה מסוימת.

כשהסינים רק התחילו להגר לארצות המערב, אחת השאלות הראשונות שנשאלו הייתה בלי ספק 'מהי הדת שלכם?' אבל אז, אחרי שהם גילו למה מתכוונים המערביים במלה דת והשיבו את התשובה הנכונה 'שום דת', התברר להם שהתשובה נתקלת בהרמה גבות ובמסקנה, 'אה, אתם אתיאיסטים'.

להיות אתיאיסט, הם למדו עד מהרה, זה משהו שמלווה בסטיגמה חברתית במערב. חוץ מזה, המסקנה המערבית הזאת מוטעית, שכן (פרט לקבוצות קטנות יחסית של בודהיסטים ומוסלמים) בסין אין דת במובן המערבי. הם מודעים הרבה יותר מאיתנו לעולם של רוחות; הם מקבלים כמובן מאליו מין קיום שלאחר המוות; והם מכירים בהשפעות בלתי-נראות, טובות ורעות. מה שמבדיל אותם מן המערב- וגם מהודו- הוא שהם לא טורחים לחקור לעומק או לנתח עניינים כאלה, באמונה שזהו עיסוק שווא מורבידי. בעיני סיני משכיל מסורתי, המעשה הדתי במובן המערבי מצביע על מין נוירוזה, עיסוק לא בריא. החיים, לדעתם, צריכים להתפס כפי שהם, בלי אותה הטיה שהיא תוצאה בלתי-נמנעת מאמונות שמבוססות על ספקולציות.

איך איפוא יוכל הסיני להשיב מהי דתו? אילו אמר שדתו היא קונפוציאנית, והסביר מה זה, היה בן שיחו אומר, 'זה לא דת, אלא מערכת של תבניות התנהגות'. ואין לו טעם לומר שהוא דאואיסט, שכן איש לא שמע על זה, וממילא לא היה מבין. אבל במערב שמעו על בודהא, והוא נחשב מכובד. ולכן, כשמקבלים את פניו ב'אתה מסין? אז אתה בטח בודהיסט!' המבקר הסיני ימשוך בכתפיו הפנימיות בייאוש, ירים את ידיו ויגיד, 'כן!'"

Tagged גילי שיינרPosted in סין - מאמרים
עשינו מהפכה - כאן יכולה להיות המודעה שלך
אם לא תפרסם - איך יבואו

צור קשר

יש לכם משהו להגיד לנו? כיתבו לנו ונשמח לשמוע.