במחוז שאנש'י: טאי-יואן, פינג-יאו, ווּ-טאי-שאן, דאטונג ובדרכים – היום ולפני עשרים שנה

במחוז שאנש'י: טאי-יואן, פינג-יאו, ווּ-טאי-שאן, דאטונג ובדרכים – היום ולפני עשרים שנה – ד"ר שושן ברוש-ויץ
פתיח: זאת כתבה על טיול לטאי-יואן, פינג-יאו, ווּ-טאי-שאן, דאטונג, ועל הדרכים באזור זה. נסיעת לילה ברכבת מבייג'ינג [244 יואן] הובילה אותי עשרים שנה לאחור, לביקור הקודם שלי במחוז שאנש'י [Shanxi]. הכתבה הזאת מוקדשת לטלי זיו, המדריכה, שהכניסה אותי למחוזות הנוף והתרבות הסינית בטיול לסין עם החברה הגיאוגרפית ב- 1991, כשהכל כאן בסין פתאום התחיל.

"כל דבר מעניין", אמרה לי בסוף הטיול, ברוסית, גלינה, מרצה לשפה ולתרבות רוסית באוניברסיטת פקינג – "יש לו התחלה, אמצע וסוף". אני יצאתי לטיול הזה כדי לחזור אל ההתחלה ולברר משהו על האמצע. הסוף בסין נראה כמו אינסוף.

***

תחנה ראשונה: תחנת הרכבת של בייג'ינג.

זו שנראתה לנו כמו מחנה פליטים מופלא/מוזר/מפלצתי בקיץ לפני עשרים שנה קיבלה מראה מאסיבי של היכל ענק רב עוצמה. ב-1991 מצאנו אלפי סינים שרועים על רחבת הכניסה לתחנה וברחוב הסמוך. מוטלים חצי מעולפים בחום של ראשית אוגוסט, יום-יומיים-שלושה לפני הנסיעה, ממתינים לכרטיס ולרכבת שתסיע אותם שלושה-חמישה-עשרה ימים. בסוף אפריל 2011 רחבת הכניסה הומה, מסוף התחנה אמנם גדוש, ואנשים ממתינים לעלייה לרכבת בישיבה גם על הרצפה, אבל בכל זאת יש שינוי. וזו רק ההתחלה.

מחנה פליטים

מחנה פליטים

טיול מאורגן למרצים הזרים במחלקה לשפות ולתרבויות זרות באוניברסיטת פקינג הוא ארבעה ימים של השתדלות מצד המארחים הסינים לכבד את האורחים המערביים. אז עברנו את אולם ההמתנה ללא המתנה והוכנסו לרכבת מחוץ לתור, הישר למחלקה הראשונה, והעיקר שייעלמו להם מהעיניים כל ה"אנשים מהמדינות שמעבר לים" [wai guo ren].

תחנה שנייה: שירותים ברכבת לילה בייג'ינג – טאי יואן.

ספר אפשר לכתוב על נושא השירותים בסין. ב-1991 כשנסענו ברכבת שתים-עשרה שעות, גזרתי על עצמי צום ממזון ומשתייה, כדי להימנע משימוש בשירותים. חייתי על סוכריות ושרדתי. ב- 2011 השירותים נראים טוב הרבה יותר. ואולי אחרי כשלוש שנים בסין הסכנתי עם מה שפעם לא עבר?

תחנה שלישית: טאי-יואן [Taiyuan].

בירת מחוז שאנש'י. בלונלי פלנט נכתב עליה: "טאי-יואן היא מקום נחמד, עד כמה שעיר סינית יכולה להיות נחמדה." עיר סינית לא מעריכים במושגי נחמדות. טאי-יואן היא עוד דוגמה לעיר מרוחקת ממחוזות חזקים בסין, כמו בייג'ינג, או ערי החוף במזרח, שעשרות מנופים וארובות הופכים אותה בימים אלו לעיר מבוססת, שתאכלס יותר ויותר כפריים-חקלאים-לשעבר.

משאית

בניינים בבניה

בניינים

תחנה רביעית: פינגיאו [Pingyao].

בול לתיירים. חומה עתיקה עם מגדלי שמירה

חומה עתיקה
בתים נמוכים מלבנים אפורות, גגות משתפלים ומתעקלים מעלה, פנסים אדומים. תפאורה לסרטים ["הפנסים האדומים" צולם בקרבת מקום].

בית עם גג מעוקל

פנסים אדומים

חדרי ממשל ומינהל עם מוצגים משושלות מינג וצ'ינג [מהמאה הארבע עשרה עד ראשית המאה העשרים], ובכללם: "כספות" בבורות תת-קרקעיים, בית משפט, וגולת הכותרת: ה"בנק" הראשון בסין שהפעיל את גלגלי הממון בעזרת המחאות שכובדו ברחבי סין ואף במדינות שכנות.

חדר ממשל

מעניין, אבל… לא להיסחף אחר תיאורים ציוריים במדריכי טיולים לוכדי תיירים. בשביל זה לא שווה לנסוע עד לשם.

תחנה חמישית: בדרכים.

זו ה"תחנה" המעניינת מכולן. שווה פשוט לנסוע ולנסוע. אפשר כבר לדמיין את הסרטים הסינים שיעסקו בנסיעות ברחבי המדינה, כמו אינספור סרטים אמריקאיים על הנושא. אני זוכרת את הדרכים בשאנש'י ככבישים חד-מסלוליים, ללא מכוניות פרטיות, עם משאיות ישנות, כמו "משאיות שלל" שהכרנו בישראל לאחר מלחמת ששת הימים. ואני זוכרת את עצי הצפצפה לאורכן. אז צבטתי את היד ואמרתי לעצמי: "אני בסין, אני בסין". כעת כבר לא צובטת. אני בסין.

יער

אגם

פריחת מטעי שזיפים שמשתרעים אל האופק

מטעי שזיפים

טרסות באדמת לס

טרסות

 

והכבישים – תופעה מהממת. איזו תשתית רישתו במחוז. כבישים מהירים, שלושה מסלולים בכל נתיב, רצועות הפרדה מטופחות, מחלפים מגוננים, שילוט נהיר, מערבי משהו, כמו השלט המבשר על חניון קרוב עם סכין ומזלג. כאילו מה, הסינים אוכלים/יאכלו בסכין ומזלג? "בחיים לא!", הם עונים לי פה אחד, בביטחון של רוב עצום.

כבישים

כבישים

עוד ועוד מנהרות באורכים משתנים מ- 600 מ' עד 5300 מ'.

מנהרה

גשרי פלדה וגשרי מיתרים; עשרות קילומטרים של כבישים על עמודי בטון, ולאורכם פסלים גדולים צדים את העין.

פסל

מתחמי התרעננות עם שירותים סבירים, סופרמרקט ומתקני כושר. בין תחנת עצירה כזו לאחרת יכולות לחלוף שעתיים של נסיעה. ככה זה במדינה רחבת ידיים בתחילת העידן המוטורי שלה. התאפקנו הרבה בדרך.

מתחם התרעננות

על שירותי שדה בחיק הטבע אין מה לפנטז למרות מבצעי ייעור גדולים.

שדה בחיק הטבע

עדיין מרוּוח בכבישים, כשמתרחקים מן הערים. מכוניות 4X4 אומנם חלפו-עקפו, אבל המשאיות של העידן התעשייתי כובשות בגדול את כבישי האספלט והבטון. לנהגי המכוניות הפרטיות הנאות יש כסף לשלם את תשלום האגרה הגבוה מאוד [!] של הנסיעה בהם.

בשולי כבישי התפארת, נטועים כפרים בצבע האדמה החומה-צהובה, עם שבילי עפר ללא פסי אספלט, מועדים לנטישה ולהריסה. מדי פעם נראה זכר של מים במה שהיו נהרות בעולם שהיה ירוק/כחול.

עץ

רגע של הרהור על פרשת דרכים: אי אפשר לא לחשוב על המשאבים הכספיים שמושקעים בהקמת תשתית התעבורה במדינה, ועל משאבי האנרגיה הנחוצים לכך. ברור שתהליך עצום כזה מחולל/יחולל התפתחויות טכנולוגיות מפתיעות, כי במימדים המקומיים זה דומה למפעל כיבוש החלל. רק שכאן השקיפות של הפתרונות וההמצאות מאובכת ונדע על כך רק בעוד שנים.

תחנה שישית: וו-טאי-שאן [Wutai Shan] – הר חמש הפסגות.

לפני עשרים שנה הוא היה נישא, אפוף מיסתורין, איזור למסע ולא לתיור. כמו צליינים היינו. השכם בבוקר התחלנו את הטיפוס מהעמק מוקף ההרים אל מקדש שמסתיים במאה ושמונה מדרגות – מספר מקודש, כמספר החרוזים במחרוזת התפילה הבודהיסטית. טלי לימדה אותנו לעלות ולנשום כמו בודהיסטים מתונים ומדודים: פסיעה-נשימה-פסיעה-נשיפה. לאט. עם מחשבות בלב עולה-רגל. בראש ההר, בכניסה למקדש אמרתי את המשפט שעד היום מהדהד בי: "טלי, תגידי לי מה אני רואה?". ראיתי כל כך הרבה, ולא הבנתי אז כלום. הייתי זקוקה לתיווך מפרש, משיים [=נותן שם] וממשיג תרבות. זו הייתה חוויה של לידה בפלנטה הסינית "שלי".

פסלים

פסלים

כל ההתעלות הרוחנית הזו נמחתה ב-2011. מהעיירה טאיחואי [[Taihuai שבעמק עלינו בטיול המאורגן על ידי הסינים באוטובוס [!] שטיפס לראש ההר, לפוסה דינג [Pusa Ding – פסגת בודהיסטאווה]. רק השלג שברכסי ההרים נשף לובן טהור.

הר מושלג

המעלה הפך למדרון, ואל הפגודה הלבנה [סטופה] טאיואן סה [Tayuan Si] הגענו בירידה. כמה שההרים נמוכים יותר בדרך חזרה…

פגודה לבנה

אמרתי הלו של "זוכרת-זוכרת" לכל הפסלים הניצבים והיושבים, למאנג'וסרי, פסל הבודהיסטאווה המקודש בעל חמישה עשר פנים ואלף זרועות, לקישוטי המקדשים, לאגנים, לתנורים הבוערים, לסבכות המעטרות את החלונות, אפילו לכריות המרוטות עם רקמת הלוטוס במרכזן. יכול להיות שלא החליפו אותן מאז?

המוני סינים צבאו על המקדשים. הם לא טיפסו כצליינים רבי סבלנות, אבל אנשים "חילונים" למראה, כולל הסינים המלווים שלנו מאוניברסיטת בייג'ינג, אחזו במקלות קטורת, השתחוו לארבעה כיוונים וכרעו על ברכיהם. ווּ-אֶה, איפה הם מצניעים את הבודהיזם שלהם בחיי היומיום?

קטורת

במורד המדרגות חלפנו ליד צליינים אדוקים, עולים לרגל בדרכם של מאמינים-סגפנים: שלושה צעדים, כריעה אל האדמה, שכיבה, הושטת הידיים קדימה, איסוף הרגליים אל הידיים, הזדקפות וחוזר חלילה. "磕长头" – ke chang tou- מכנים זאת. אולימפיאדה אולטימטיבית מעולם מזרחי קדום ועוצמתי.

צליין אדוק

צליין אדוק

צליינים אדוקים

כך בכל תנאי מזג אוויר. גם בשלג שהחל לרדת ועל האבנים הקפואות. בשלב הזה של הביקור משהו מהריכוז ומהרצינות של המאמינים דבק גם בי.

הערת מבקרת: בשלוש השנים האחרונות ביקרתי בהרבה מאוד מקדשים בתאילנד ובהודו. בשום מקום לא מתירים מה שמתירים בביקור במקדשים בסין: לנעול נעליים, לצלם הכל ולעמוד במרחק נגיעה מכל פריט. מכל המקומות בסין דווקא במקדשים שוררת אווירה משוחררת מאיסורים. חומר למחשבה.

תחנה שישית: דאטונג [Datong].

הספקנו לראות את חורבות העיר שביקרתי בה לפני עשרים שנה. ישן מפני חדש מוחים מעל פני האדמה.

עיר בסין

הרי פחם ומצבורי פחם שהיו פעם פזורים ברחבי העיר השחורה רוכזו והופרדו מהעיר. ארובות ובתי זיקוק מספקים חשמל ואנרגיה לשטחים נרחבים מאוד בסין. נדמה לי שהמדריכה ציינה את תרומתם ל-60% משטחה הצפון מזרחי של המדינה. אחרי השעה שמונה רחובות העיר ריקים, החנויות סגורות, ולא נראה סימן של בר או של מועדון. החיים כאן הם לא פיקניק.

ארובות

ומערות רכס העננים בדאטונג?

גם מתחם Yungang Shiku עבר מתיחת פנים עמוקה. גינון עמוק, גדרות, כניסה שלא הייתה מביישת את אתר הדגל בשיאן, שבילים, שדרת לוטוסים מברונזה, מבנים חדשים – עוטפים את פסלי הענק ואת הגילופים והעיטורים ב- 252 מערות שבצוקי החול. פסלי בודהא ענקיים ניצלו מחורבן בידי אדם הודות לפיסולם בדמות קיסרים סיניים. סאקיאמוני, בודהיסטאווה, וישנו, שיווה, שומרי סף, פגודות, טווסים, עוף חול, פרים, פילים, נגנניות, מנצח, חיילים וסצינות מחיי סידהארתה – מציפים קירות, גומחות, תקרות ועמודים. מישהו עבד קשה באמצע המאה החמישית לספירה כדי ליצור סוג של פלא עולם.

פסלי ענק

מחוז שאנשי

פסלי ענק

מקומיים במחוז שאנשי

ומול פסלי ענק רבי עוצמה ישבה כיתת ילדים וציירה

ילדה סינית

את מה שהיא רואה היום, את מה שראיתי גם לפני עשרים שנה, ומה שיראו אולי בהילה צהובה זוהרת בעוד מאות שנים. כי זה בעצם פירוש שתי הסימניות בשמה של דאטונג, לא?

******

והתנצלות לסיום: תמונות רבות צולמו במהלך נסיעה או תוך כדי הליכה. איש לא התכוון לתת לי זמן להתבונן, בעיקר במציאות היומיומית, ולצלם אותה.

לכתבות מאמרים נוספים של ד"ר שושן ברוש-ויץ