שנת הלוטוס שלי

1(26)

אני רוצה לכתוב על האגמון הזה מהיום שבו הגעתי לדירה הישנה במעונות הסגל אבל זה כמו לתאר ביקור בפירמידות. מה מספרים? איך היה? ששש…

בוקר-בוקר אני קמה ליד האגם הקטן, בערב הולכת לישון ליד האגם. ביום עומדים ומדברים בדירה, כמו בטלנובלה, זה לצד זה עם הפנים לחלון הגדול המשקיף על האגמון. בלילה הוא משתקף בריצודים על התקרה, ריקוד הזוי הבא משילוב של מים, אור ירח, עצים ורוח.

"גן הכפית" – shao yuan – על שם האגמון דמוי הכפית שבמרכזו, הפך ללב הפועם של התודעה שלי, למרכז הכובד של הנשמה, למסך הבית של העיניים, להצטברות של מאות תמונות במצלמה. זה מתחיל בטבע ונגמר בעל-טבע. בחלוף שנה וחצי של חיים בשוליו – המים, הסלעים, העצים, הצמחים, הציפורים, המבקרים, הצבעים והפאזות שלו מקבלים מימדים על-טבעיים המייצגים לידה, מוות, פריחה, צמיחה, קמילה, הישרדות, מעגליות, תנועה, עצירה, עונות, קצוות, מעברים, התפתחות. זמן ומשמעות. אגם החיים. גם אלוהים מבצבץ ושוקע בו.

2(23)

תיאור קצר של הזכייה: הוא מלאכותי וקטן, עטור סלעים כהים, מוקף עצים גבוהים בשלושה כיוונים. ערבות בצדו המזרחי, שיחים ועצים עתיקים בשוליו המערביים, כביש וגשרון מפרידים בשוליו הצפוניים בינו לבין המשכו באגם גדול יותר. בצדו המערבי מסדרון [קורידור] סיני קצר המוביל לפביליון [ביתן מקורה, בעל ארבעה עמודים שספסלים מחברים ביניהם, לטובת מנוחת המטיילים בגן]. בצדו הדרומי בניין המעונות שבו אני גרה, מוסווה בשכבות של קיסוס. בניין מספר 5 זכה לנוף סיני מדהים בתוככי בייג'ינג הצפופה, הומת אדם ושאון אורבני. מימיו של האגמון גדושים בצמחי לוטוס. פיסת גן סיני על פי הכללים.

מינוח: לאגמון קטן כזה קוראים POND באנגלית. זו הבחנה שמְבדלת אותו מאגם או מבריכה בעברית.

יש קדושה בטבע? "קדוש-קדוש-קדוש", אני חושבת עליו למרות שאין דברים מקודשים, יש רק רעיונות יקרים לנפש האדם ולמחשבתו היכולה והלא-יכולה להכיל את העולם. על זה צמחתי. אז מה פתאום אני מאמצת חצי ציטוט תנ"כי [מספר ישעיהו] כדי להגדיר פרחים בגוון ורוד – יפים ככל שיהיו – שצומחים בו? ומה פתאום שהמצרים הקדמונים והסינים העתיקים, שקידשו את פרח הלוטוס, יעקמו את אורחות חיי החילוניים? התשובה נטועה בחריפות היופי ובהלך החיים באגמון.

5(14)

 

כשראש החוג הסינית מבקרת אותי היא נעמדת ליד החלון ואומרת: "זה כמו גן עדן. לגור בביי-דה [השם הסיני של אוניברסיטת בייג'ינג] זה חלום שסינים לא יכולים לחלום עליו". החלום הזה "עולה" לי בהתמכרות למראה ובוויתור על תנאי דיור משופרים המוצעים במקום אחר. האגדות יודעות לספר על התמכרות לתמצית הפרחים ולהשפעה הנרקוטית המחוללת תחושת אופוריה. חבריו של אודיסוס שאכלו את פרח הלוטוס שכחו את מולדתם ולא רצו לשוב אליה… מה זה אומר לי? האם זה מסביר משהו על ה"קטע" שלי עם סין?

6(11)

שנת הלוטוס במעגל העונות

אתחיל בסתיו. זו "עונת הזהב" בבייג'ינג. זהב על שום צבעי העלים ועל שום הנועם היחסי במזג האוויר. בשלהי ספטמבר הופך שטיח הלוטוסים הירוק לכיסוי חום בהיר וזוהר. העלים הענקיים של צמחי הלוטוס קמלים ונשכבים לאיטם על פני המים. זה תהליך גלוי לעין שקורה לאט, אבל כל כמה ימים רואים את השינוי. מה שהיה – היה.

 

3(20) (1)

החורף – השלג הראשון בפתח נובמבר קבר את צמחי הלוטוס והקפיא את שורשיהם ואת שרידי העלים במי האגמון. שלג רך התקשה לקרח עז. קצוות של גבעולי לוטוס ביצבצו מהקרח כמו שנורקלים צופים לאביב. סופת השלג הראשונה פשטה בסערה את עלוות העצים סביב. חודשים קפואים של לובן עגול באגמון, חום כהה של גזעים מסוקסים, וירוק עמיד של עצי אשוח, ברוש וארז. באין עלוות עצים נפתח נוף רחב יותר למרחבי האגם שמעבר לכביש. שומר האגם [יש איש כזה] – רק הוא מהלך בו על פני הקרח, בודק את הקצוות של גבעולי הלוטוס, מטפס על הסלעים ויוצא בצדו השני.

4(16)

אביב-אביב – סופת השלג של סוף מרס נמסה לאיטה באפריל. זה התחיל בספק כתמי התבהרות של הקרח, נמשך בהחלטיות מימית חד-כיוונית, שסימנה שינוי חריף. המים חזרו לעיניים והירוק נשפך החוצה מהעצים. נשבעת לכם. עומדים ומסתכלים בחלון ורואים את הירוק נשפך החוצה מהעצים. מהמם כמו שזה נשמע. תובע כניעה לכוחות טבע, לענק סיני מתעורר.

באביב ייבשו את האגם. אה?!! כן. למה? לא יודעת. במשך שבוע הזרימו ממנו את המים, החרידו את שלוות הצפרדעים וייבשו את אדמת הקרקעית. ירדנו לתוכו לאסוף כמה משקעי פסולת: נעל ספורט, חרוט פלסטיק כתום. נציגים מערביים אקטיביסטיים של איכות הסביבה. נוגעים בהיסוס באגמון- אסור-לנגיעה. בערב הגיעו סינים למודי חיים בכפר לצוד את הצפרדעים שאיבדו את האגם ונלכדו במלכודת שלולית. אחר כך חזרו המים וניצני הלוטוס צפו כמו זרעים על המים. צפו וגדלו. כל יום מתרחב קוטר כל עלה. בסוף מאי מרבד העלים החל להגביה. ביוני מילא את האגמון יער סבוך וירוק של צמחי לוטוס.

קיץ – ואז יום אחד בשלהי יוני הוא צץ ופרח. פרח הלוטוס הורוד הראשון. זה מה שכתבתי באימייל למולי, לילדים ולחברים:

הוא הגיע! ראיתי אותו היום, ראשון שפרח. מרוב שנדפק לי הראש דיברתי איתו.

"לוטוס-לוטוס"…

מסתם שושן

וצירפתי תמונה.

אחריו באו עוד עמודי תפרחת גאים. כל פרח קריסטל של יופי, גביע בודד, מופנם, גיאומטרי, מתוח כלפי מעלה. אחר כך נפתח לעין ומתקשר עם עין צופייה. קליק בדיסק של הזיכרון. משהו מושלם, תמצית של נצח.

אנשים נוהרים לצלם ולהצטלם. ציירים מקבלים השראה, הוגים מחברים אמרות [שיבצתי ליד התמונות], אדריכלים שואלים מוטיבים, אומני גוף ורוח הולכים ובאים אליו, מעצבים מעבירים ורוד מתוק לחפצי חן וקווים של עלי גביע ושל כנפי עלים לכובעים, לגלימות וללבוש.

שנת הלוטוס שלי נבלעת באלפי שנות לוטוס של תרבות ומהות.

ככה מוורידים חיים.

יולי 2010

12(4)