שמורת ז'אנג-ג'יָה-ג'יאה Zhangjiajie, העיירה "עוף החול" Fenghuang והכפר פו-רונג ז'אן – Furong Zhen במחוז חונאן

שמורה

חמישה ימים של ריחוף חיכו למור[הבת שלי] ולי במעוף הקצר לעבר דרום סין, לפינה הצפון-מערבית של מחוז חונאן. תרמיל ומזוודה קטנה, מוזיקה בטלפונים החכמים, רכבלים, מעלית לשמיים, שער לשמיים, מיניבוסים ומדרגות – העיפו והנחיתו אותנו במקומות שפגשנו בסרטים ובמצגות משוטטות.

לדרך.

06:35 המטוס זז. חמש דקות לפני הזמן המיועד להמראה [רק בסין, לא?] המטוס ממריא למראות ירוקים שבהרים עוטפי בייג'ינג. 08:50 – נחיתה בשדה תעופה קטן, בשיפולי הרים גירניים ועמודי סלע זקופים. קבוצה של 17 אנשים מתקבצת סביב Xiang Han Jiao – מדריכת הטיולים הנעימה ביותר שפגשתי מעודי. אנחנו שתי מערביות יחידות בקבוצה, יודעות להשיב: dao le [=הגענו; כאן] כשהיא עוברת על רשימת השמות, כאילו שלא רואים שאנחנו נוכחות, בלי שנוציא הגה מהפה ונחייך בנימוס.

היום הראשון מוקדש לנסיעה [4.5 שעות], לביקור בכפר [zhen] פו-רונג-ז'אן Furong Zhen ולעיירה "פיניקס" – Fenghuang . הכביש רטוב, גשם מזרזף ועקבי ילווה אותנו יומיים רצופים. הנהג קבוע עם הנייד באוזן, כביש דו-סטרי, מתפתל בטבע הררי סוב-טרופי ובנוף חקלאי עם בתים נמוכים בעלי גגות מעוקלים-מעלה בקצוות, דמויי טפרים, כציפורני חיה צרות וארוכות, קעורות וחדות. באמצע הדרך פונים מזרחה ל-

פו-רונג-ז'אן – Furong Zhen – כפר ההיביסקוס

כפר ציורי: מפלים, נהר, צמחייה סבוכה, ערוץ. יורדים, עולים, נושמים ירוק, חוויית פאנג-שוואיי עילאית. הסינים מתעכבים במקומות שבהם התרחשו סצנות בסרט סיני ידוע הנושא את שם המקום [סרט מלפני עשרים שנה, שנעשה על-פי ספר על ימי מהפכת התרבות. אנשים עם דעות קיצוניות משבשים את הטבע. אין מקום לאהבה רומנטית גלויה, כי היא נחשבת ל"מוצר קפיטליסטי". הרבה סבל אנושי, שחלקו הותר לאחר תום ימי המהפכה, כשהגיבור והגיבורה נישאים]. אשר על כן: דמי כניסה לכפר: 80 יואן.

מפל

גשר

הנוף וגשר הדריכה מזכירים לי את הסצינה הרומנטית בסרט סיני אחר "תחת עץ העוזרד".

נחל

מסעדה
במסעדה הזו התרחשה בסרט סצינת הארוחה במסעדה. כאן הם אכלו – ועדיין מגישים – midoufu, בצקיות עשויות מאורז. טעים.

שוב בדרך.

הדרך ירוקה היא ורבה-רבה. המיניבוס עולה בשיפועים שפויים, המדריכה מדברת, שרה ומחייכת. תפקידיה: להנחיל מעט ידע על המקום, הרבה מן המסורת של המקום ולתת הנחיות הפעלה. ותפקידי? "אני, תפקידי לנגב לך את הדמעות", שר שלמה ארצי במילים תמוהות. מה זה התפקיד הזה שלו?!

Fenghuang – פיניקס – עוף החול

עיירה שתלמד אותנו פרק בהלכי תיירות. ואנחנו, במזל, הגענו אליה באמצע השבוע. בזנב ארוך השתרכנו אחרי המדריכה, שהובילה למלון בדרך רטובה ובוצית.

להתמצאות: מלון 3 כוכבים פירושו מקלחון מעל לאגן שירותים סיני, קומה רביעית ללא מעלית וכאלו. אבל חן העיירה מפצה. שילוב שובב של ירוק רגוע בססגוניות, שקט ורעש, שלווה ותזזית. תלוי איפה משתהים. נהר אחד – Tuojiang – מחלק את העיירה לשתי גדות. לדרומית אין כניסה לכלי רכב. חומה עתיקה, שער במגדל העיר, בתי עץ על כלונסאות, סירות עץ, גשרים, גשר מקורה, מעברי דריכה ללא מעקים, פגודה, מסעדות, אתרים היסטוריים, שוק לילה [לאכול?], רחוב-באזאר, הרבה תכשיטי כסף, תאורת לילה נדיבה, בארים סואנים, זרי פרחים על ראש [כמעט] כל תיירת, נשי עם/מיעוט הטוג'יה tujia חובשות כריכה שחורה כסיר על ראשן ונשי עם/מיעוט המיאו miao עוטות "קסדות" כסף ולבוש מסורתי – תפאורה של גיבורות מקומיות. רומנטיקה נשפכת. החיים הם עוף חול: נוצרים ומתאיינים. תאמינו. הנה תמונות.

שייט בנהר

גשר בנהר
אנשים חוצים את נהר Tuojiang על גשר עץ ללא מעקה. עקב שינויים בגובה פני המים, נראה כאילו הם הולכים על המים או במים.

 

נהר
סדינים מתייבשים הם סימן לאכסניה כזאת או אחרת
פגודה
פגודת וואנמינג
רחוב
רחוב מעל ומקביל לגדה הדרומית של הנהר

נהר

נהר
הגשר האדום המקורה – הונגציאו – ביום

 

גם העיירה פאנג-חואנג זכתה להילה הודות לספר בשם "Bian Cheng" [= עיירה צדדית; תורגם לעברית בשם "עיירת גבול"], שהעלילה שלו מתרחשת באזור. הספר נכתב בשנות העשרים-שלושים של המאה העשרים. שני אחים מתאהבים באותה נערה. הבכור מת בתאונה ואחיו הצעיר לא מרשה לעצמו לזכות בה ועוזב את העיירה. סיום העלילה משאיר את הגיבורה במצב של המתנה. תימות ורקע: האנשים והחיים בעיירה שבשוליים הם טהורים וכנים, מנוגדים לחיים החומרניים והזדוניים בעיר. על רקע סוף עידן הקיסרות והיפוך היוצרות בראשית המאה העשרים, החיים הנורמליים נקלעים למצוקה עקב קונפליקטים צבאיים-פוליטיים-לאומיים.

ובעניין התמונות – חוויה בהילוך איטי

למעלה מאלף תמונות צילמתי בטיול. למדתי כאן משהו חשוב: טיול בחיק הטבע, כזה מהחלומות על התמזגות ובדידות מעצימה, אני יכולה לערוך בסין לבד בפארק של האוניברסיטה, בפארקים בבייג'ינג באמצע השבוע, בהרים עוטפי בייג'ינג [גם כן באמצע השבוע וחלילה לא בחגים או בשלכת]. אז אני מצלמת המוני תמונות כדי לטבוע בטבע כשאני מסתכלת בהן בהילוך איטי במחשב.

שוק

שוק אוכל לבעלי קיבה חזקה. המראות לא קלים. ראשי חזירים מושטחים, עכברושים בכלובים. אין מחיצות.

 

מספרה
מספרה פועלת. בשבילנו כבר מוזיאון.

מאפרה

מאו בזעיר אנפין. חונאן הוא מחוז ההולדת של מאו, ומכאן הפלישה של הנוכחות שלו לפרטים הקטנים של החיים, גם לשרצים.

פרחים
האחת שייכת למיעוט הטוג'יה והשנייה למיעוט המערבי
לילה
ערב. הדליקו את הבתים והמים
פיצריה
המלצה: פיצה מערבית מול גשר הונג-ציאו Hongqiao [הגשר האדום] המקורה ב- Soul Too cafe . אינטרנט אלחוטי Wi-Fi. כדי להשתמש בשירותים צריך מיומנות של לוליינים.

^^^^^^^

יום שני לטיול: שוב בדרך.

בקאונטרי. דרכים בגובה הררי, לא כבישים מהירים. דרכים אנושיות, אורגניות, חוצות כפרים, חולפות בשולי מחצבות קטנות וסככות. מהירות 60 קמ"ש, צפירה בכל עקיפה [איתות סינו-הודי בקול, לא באור]. מעלינו עידן אחר של סין בדמות עמודים גאוניים שנושאים את מסילת הרכבת המהירה.

כביש

עצירה לשיעור תה וטעימות, בתקווה שנקנה. שעה של טרטור פסקני בצירוף תריסר כוסיות תה בטעמים שונים. מתאים לגשם שלא מפסיק לרדת. אל הכפר Zhangjiajie שבכניסה הדרומית של השמורה, אנחנו מגיעים באור אחרון ומספיקים לתקתק תמונות של צוקים וסלעים זקופים דמויי עמודים, לתפארת אלוהים/הטבע/פלאי עולם.

שמורת היער הלאומי – Guojia Senlin Gongyuan – יום שלישי.

מהמלון יצאנו ברגל עם "קבוצת בייג'ינג" שלנו אל השמורה, בהרי וו-לינג במערב פרובינציית חו-נאן.

שבע דקות הליכה בשמורה עד לדילמה היחידה שחוזרת וניצבת בפני המטיילים: לטפס 3878 מדרגות או לעלות על הר Huangshizhai ברכבל. הקבוצה מאוחדת בבחירה: ברכבל! 50 יואן לנסיעה קצרה במיניבוס של השמורה ועלייה ברכבל במשך עשר דקות. למעלה – מסלול הליכה מסודר, מדרגות מחורצות למניעת החלקה, מרפסות תצפית בקצה המצוק, קופים זהובים אורבים למחטף מזון.

רכבל
פסגת חמש האצבעות

קוף

שמורת היער הלאומי

שמורה

שמורה

תיירת בשמורה
פייסבוק למור

 

 

המדריכה שואלת אותנו: Huangshan yong yingyu zenme shuo? [= איך אומרים באנגלית את השם של ההר הצהוב?]. הו, אילו ידעה אנגלית, יכלה להדריך מטיילים בקבוצות פרטיות קטנות ולשים חמאה על האורז…

סוף סיבוב נופי על הפסגה וירידה ברכבל לנקודת המוצא של הבוקר, לעמק Suoxiyu. [שוב 50 יואן. כרטיס הלוך ושוב: 96 יואן].

במקום שבו מתכנסים הרבה אנשים תמיד יד האדם מטביעה קיטש בטבע. זה חוק סיני?

לב מפוסל
כאן קל להבטיח שנאהב לנצח

 

שביל נחל שוט הזהב

מתחילים את החלק השני של היום הראשון בשמורה. הליכה בשביל מוסדר ומוצל. 5.7 קילומטר לאורך פלג הזורם בשצף – נחל שוט הזהב – The Golden Whip Stream. בסינית מצרפים לשם גם את ה"כיכוב" שהם מעניקים לשביל: שביל נחל שוט הזהב הראשון במעלה לביקור – Jinbianxi Jinpin Youlan Xian.

נחל

שביל מוסדר, פינות מנוחה, דוכני ממכר – אין צורך לסחוב אוכל ושתייה על הגב

שמורה

מי יכול היה לנחש אילו עמודי-צוק מופלאים נפגוש במהלך שלוש השעות הקרובות. הסינים נותנים להרים העמודיים האלו שמות קונקרטיים: "פסגת אם-בן" [גם אתם רואים בתמונה אם שנושאת את בנה?]; "סלע הבעל שנושא את אשתו על גבו", The Whip Rock – 350 מטר של צוק-סלע מתנשא כאצבע ומדומה לחרב. "Literature Letter Rock" מזכיר ליודעי תרבות את פני הסופר Lu Xun. והנה סיפור אהבה טראגי: שני צוקי אצבע סמוכים כאוהבים שלעולם לא יתחברו. סיני-סיני.

פסגת אם בן
פסגת אם-בן

 

שמורה
עמודי האוהבים

 

 

 

פרפרים בבטן וגם באוויר. צוקים מסוימים, שזכו להצטלם בסרטים, מקבלים תשומת לב מיוחדת, למשל הר Xiyouji ["המסע למערב"].

הר המסע למערב
מחווה ל"נחל עמוד" שבגליל העליון

 

עוברים מזרקה ושוקת לכבוד, נו, גיבור בצבא האדום. הרי לא נלך בטבע למעלה משעתיים בלי תזכורת פוליטית. וככה הלכנו כשלוש שעות בשמורה מדרום לצפון מזרח. עולים למיניבוס ושוב דרך נופית מרהיבה עד לכניסה/יציאה הצפון-מזרחית מהשמורה ליד העיירה Wulingyuan.

האוטובוס "שלנו" לוקח אותנו למלון החובר לעשרות מלונות שנבנו במתחם נופש. מנוחה עד לארוחת ערב. שוב קוביות דלעת, שעועית ירוקה, רצועות טופו דקות עם בצל, אורז, איטריות והרבה תה. כל השאר חריף בטעם חונאן ובלתי נגיש לנו. אחר כך למופע.

המופע – Zhangjiajie – Charming Western Hunan

הנה ההזדמנות להכיש בכיס המטיילים. 220 יואן בשביל: כניסה לאולם ענק ומיקסום הקיטש, לשבת על כסאות עץ מחוטבים ולחייך לעצמנו: "לאן הגענו? למה נפלנו?".

בולעים ת'ביזיון העצמי ומתפנים להפיק את הכי-טוב-שאפשר וללמוד מכל מצב.

מופע Charming Western Hunan

המופע נפתח – לא ייאמן [עוד בליעה] – במכירה פומבית של ציורים: פרחי אדמונית, פריחת השזיף, ענבים, סוסים ונוף, כמובן. 1800 יואן – נמכר!. ונעבור למופע: רקדנים מכים בתופים, מסכי פלזמה בוערים כאילו באש [fire drumming], ריקוד מדורת השבט על במה נעה ועל שבעה מסכים. מזרקות עשן, פתיתי שלג נופלים מהתקרה – חיזיון אור-קולי ברוח אירוע הפתיחה של המשחקים האולימפיים.

ומסין של כולם למיעוטים/עממים המקומיים.

לבחורים בני עם מיאו דרך משלהם לחזר אחר בחורה. זוכה מי שמגיע אל הבחורה והבחירה בטיפוס המקורי ביותר במדרגות אל ביתה. וואלה, איזו וריאציה מעניינת לתבנית של הרומנסה המערבית שאני מכירה [זו עם הדמות הנשית הממתינה בקצה המגדל לאביר הגואל]. וזה מזמן מופעי אקרובטיקה, איך לא?!

מופע לוליינות
הוא שולט בסולם והשניים שלמטה מיד יקפצו עליו

מופע לוליינות

בסיום, זרקורי לייזר, טראנס באולם, הקהל מצטרף לרקדנים על הבמה, אבל אין-אין מחיאות כפיים לסיום. ככה זה בסין.

לא נגמר. יוצאים למופע שנערך תחת כיפת השמים. אלפי אנשים יושבים על המדרגות. הבמה למטה כזירה. מדורות אמיתיות, שירה בציבור, להטוטים עממיים: הליכה על גחלים, שלושה לוחות אבן פלוס שבעה אנשים מונחים על גופו הצנום של סיני כל-יכול. אדם אחר הולך יחף על להב בקצה תבנית דמוית דג – עשרים דקות של זוועות ומחיאות כפיים. אלו אנשים שעושים את זה "במו גופם", אני מעבירה לכאן את המושג שיש לי על הביטוי "במו ידיו".

די. למיטה, למיטה, אנחנו רוצות.

יום נוסף בשמורה – הללויה והילה

כרטיס הכניסה לשמורה [248 יואן] – תקף ליומיים והוא מאושש בעזרת טביעת אצבע. יש טכנולוגיה! עשרות מיניבוסים סגולים של השמורה אמורים להסיע מאות וכנראה אלפי מטיילים בסוף השבוע למקומות שונים בשמורה. גם השמש הגיעה היום. אנחנו נוהרים בריצה אל התור לרכב שיוביל לאזור Yuanjiajie .

תור למיניבוס

שלל תורים למיניבוסים שמובילים למקומות שונים בשמורה

הרכב מסיע אל תור של אנשים שממתינים לעלות לפסגה ב"מעלית השמים" – Bailong Tianti. [56 יואן].

שמורה
"Welcome Use Bailong Elevator"

 

ההמתנה בתור אורכת למעלה משעה. כן, יש נדחפים. דקה וחצי של עלייה במעלית בפיר שנחצב בעמוד-סלע. הרוב באפלה, השליש האחרון בפיר זכוכית. "וואההה!", נגמרות המילים.

שביל ושוב אוטובוס מוביל לביקור בכפר של בני Tujia. היה כפר. כעת זה מעין מרכז מבקרים תיירותי: Ancient Village Rhyme Exhibition .

מסרים?

החיים כאן בטבע היו פרימיטיביים ופראיים בצד תרבות ייחודית של הישרדות, פיתוח חומרי ויצירתי. סאב-טקסט: תרבות בני החאן הייתה הרבה יותר מפותחת ומי שנטמע בה הרוויח.

מדריכות עם "מדונות" באות וחולפות. רעש, צפוף, מכה…

נפלטים חזרה לשבילי ההר.

זזים לעבר שקט ולנוף אוואטרי. הנה זה קורה. האגדות שנרקמו סביב השמורה ייחסו לה את ההשראה לנופי הרי הללויה של פנדורה בסרט אוואטר. הבמאי קמרון לא אישר את הייחוס. אבל את האגדה כבר לא יזיזו, ויש כבר הר הללויה והילה.

יער

סיבוב על שביל מסודר בפסגה, גשר טבעי, תהומות, גאיות, ערוצים, מאות הרים עמודיים מכל עבר. באזור שמורת ז'אנג-ג'יה-ג'יאה [הגבול/האיזור של משפחת ז'אנג] יש למעלה מ- 3000 פסגות עמודיות בגובה 200–350 מטר בשטח המשתרע על כ- 260 קמ"ר. chu chu shi fengjing – שפירושו מילולית: צעד-צעד להיות נוף, רוצה לומר: בכל צעד שלכם במקום תראו נוף מרהיב ועוד נוף מרהיב.

מור מצחיקה אותי: "בחיים לא הייתי מדמיינת פארק לאומי עם כל כך הרבה אנשים. עוד שנייה ההר פה יתמוטט". לי זה לא מפריע. הנוף האנושי הסיני מרתק אותי. הורים, ילדים, מבוגרים, זוגות, ארבעה מערביים. סינית-אמריקאית [כבר 50 שנה בסן-פרנסיסקו] חוברת אלינו לשיחה מרתקת על החיים שלה.

בשנות השישים קיבלה אשרת הגירה. הגיעה לארצות הברית עם 70 דולר, למדה, מילצרה, מה-לא?!, עד שהפכה למרצה בעלת תואר שלישי בביולוגיה.

מה מטריד אותה?

איך זה שימי מאו לא שינו את הסינים. היא ציפתה לפגוש אנשים בעלי תרבות מודרנית ש"הקפיצה הגדולה קדימה" חוללה, ולא לתרבות מסורתית שחוזרת בגדול.

האויב של הגבוה הוא עוד יותר גבוה

מיניבוס מעלה אותנו בטלטולים ירוקים לאזור גבוה יותר, מפעים עוד יותר. אין לזה סוף. לא ויתרו לנו על מפגש עם פסל של איש צבא ואקדמיה. מרשאל חי-לונג. מסר פוליטי-חברתי-תרבותי בלב הטבע. אבל הטבע מרגיע ושוב אנחנו ברכבל [56 יואן] בדרך ל- Shili Hualang – 10 לי (כ-5 ק"מ) של מסדרון (מקושט בציורים) מטאפורי. שבע דקות מהממות. אחר כך מדרגות ואוטובוס לבסיס ההר. נגמר? לא. קינוח: רכבת חד-פס מובילה אותנו לאורך הנחל [40 יואן הלוך ושוב; 24 יואן לסטודנט]. אפשר גם ללכת סתם על השביל המקביל למסילה ולנחל. נוחו-נוחו.

יום חמישי לטיול – אל הר שער השמיים – Tianmen Shan

הנפש כבר גדושה במראות מהשמורה. המצלמה אספה כאלף תמונות. לא די? הו, כמה אקסטרים עוד לפנינו. מדרך כפרית עוברים לאיזור עירוני וחוצים את העיר [לא הכפר] Zhangjiajie. עיר בשיפוץ. עוצרים לביקור ב- Tianjia Laoyuanzi – חצר עתיקה של משפחת טיאן – בת 660 שנה [עתיקה יותר מהעיר האסורה, מדגישים!] של בני מיעוט טוג'יה, המשמשת כיום גם כאתר לצילום סרטים. [לתרמילאים: קו 2 של אוטובוס ציבורי עוצר ליד הכניסה].

ושוב לרכבל, שיוצא מהעיר, ומפליג לאורך 7.5 קילומטר. "הרכבל יוצא ממקום הכי לא קשור, כי הוא כל כך ארוך", קובעת מור קשרי סיבה-תוצאה משלה. חמש דקות ראשונות מרחפים מעל העיר, אחר כך הכבל יורד לערוץ ועולה על גבעה והנוף הכפרי נפרש מתחת לגוש ההררי המכוסה בעננים. מהגבעה הכבלים נמתחים בקפיצות תלולות מאוד אל הר שער השמים. מור: "זה רק אלף ומשהו. אימא, להירגע! שנגרילה זה 3200, את מבינה?!". הקרונית ממשיכה לטפס ולשייט בענן.

"כבר חצי שעה", אומדת מור את משך הטיפוס ברכבל.

"נמאס לך?", אני שואלת.

"קצת, לא? זו לא סיטואציה הכי רגועה שיש", היא מנמקת.

"dao le", צועקת סינית.

הגענו. כל הגוף מכוסה זעה קרה. וכעת אל מבחן כושר לב-ברכיים ב'.

שביל הזכוכית

מסע ההליכה בפסגת "הר שער השמיים" מתחיל בשביל אבן שהוצמד אל צלע המצוק והתהום של ההר. לא חצבו בהר אלא חיברו אליו קורות ניצבים, ועליהם יצקו שביל. שמו "סתם" מעקה, ויאללה, טיילו. בין לבין הביאו אותה בזכוכית. אלופים! שמו רצפת זכוכית.

ריצפת זכוכית

"איפה שאת שומעת רעש, שם מתחיל שביל הזכוכית", אני אומרת למור, קולטת בעצבים מרוטים את מקום מבחן האומץ שממתין לי על השביל. 60 מטר הליכה על פני רצפת זכוכית.

"תביאי לי כבר את הצעיף והמעיל, תיכף אני אהיה חולה במקום מהשטות שלך", אני חוטפת אותה ממחוזות של מציאות ופרקטיות.

עוטפים את הנעליים בכיסויי בד כדי לא להחליק על רצפת הזכוכית, נצמדים לצוק הסלע משמאל, אנשים קוראים "הוווווו", אחרים עונים כהד, אי שם מן השמים וערפל הענן. הראות מתבהרת. נקיק שחור לאורך המצוק נחשף לכל אורכו.

ריצפת זכוכית
מבט למטה מרצפת הזכוכית
ריצפת זכוכית
שפנת סלע

 

"לפה הענן לא מצליח להיכנס", משעשעת אותי מור. הראש שלנו אפוף שכרון גבהים.

"יאללה, חברה!", מור אומרת ומוחאת כפיים. היא רוצה כבר למטוס האמיתי שמחכה לנו בקצה היום.

אבל לא, עוד הרבה לפנינו.

מור: "פוווו-פוווו"

אני: נראה לי שאת אומרת מיצינו.

ושם בשמיים היא משמיעה שוב את "שיר אהבה אינדיאני". עלמה זוהר: "כנראה שיחה מחו"ל […]".

ליד מרפסת – מעין "בלוטה" היוצאת מהשביל, למה לא, השמיים כאן הם לא הגבול. אני מציעה למור שנצא ונצטלם ביחד.

"את בטוחה? שלא תעשי לי סרטים!"

יול ברנר הסיני, שקוראים לו Xia Xiangdong מצלם אותנו.

שמורה

אני: מורצ'וק, פה אין אינטרנט!

מור: יש, יש! זה הטיול המוזר שלי, you know that I love you וגומר.

תיירים בשמורה

צחוקים בשמיים – Xia Xiangdong מיישר ומאזן את הידיים של מור

נפלאות דרכי השביל בהר השמיים. לאחר שיא האקסטרים מגיעים ל… מסעדה צמחונית במה שנראה כמקדש לשעבר. על לוחית הסבר נכתב:

West Line – Looking for a wonderland

ועל ידה מקדש בפעולה. אחד המטיילים מאותת בידיים שכדאי לבקר גם בהיכל האחורי.

אני: רוצה?

מור: אפשר. יש אקסדרין?

רכבל עם קרונית פתוחה נושאת אותנו אל פסגת ההר, למבנה שמזכיר לי את מקדש השמיים בבייג'ינג. למטה עצים ות-הו-ם.

הו, אוויר, שקט, מנוחה. שיא רודף שיא. אני תשושה. עשר דקות ריחוף שבסופו… ניחשתם נכון, מדרגות.

"תפור עליי – עוד מדרגות"

"יווו, זה לא נגמר, אימא!".

השעה 14:37. יורדים במעלית כדקה וחצי חזרה לרכבל, אל תחנת התצפית הראשונה, שממנה לוקחים מיניבוס אל ה"שער" [פתח טבעי] שבהר.

פתח טבעי
כביש מתפתל לשער השמיים

 

מור: "אני לא בטוחה שאני רוצה את כל הפיתולים האלה. מה עושים שם?"

אני: "מסתכלים"

מור: "בשביל מה? לעשות קו-קו?"

15:15 אנחנו במיניבוס, 15 קמ"ש, עולים בשיפוע מרשים.

15:35 – 999 מדרגות מונחות במעלה סרגלי ותלול לפנינו. כאילו, איך נמצא עכשיו כוח לטפס 50 קומות?

השער לשמים – נשאר בשבילנו בבחינת "מנגד תראה"

שבוזות אנחנו משתרעות בתחתית גרם המדרגות המוביל אל השער הפעור בהר, ששלושה מטוסי קרב עברו בו … והשאר מתואר במצגות שבדברי ימי סין המוטרפת לאין קץ. The fairy place to live – אומר הכיתוב הסיני על האבן. "היה קשה?", אני שואלת צעירה סינית שאיתנו בקבוצה. "מאוד", היא עונה מעולפת למחצה בקצה הירידה.

ורק כאן, בשעתיים של שהייה במקום, בלי לזוז, נכנס לנו הטבע ללב. הוי, כמה יפה ההר הענק הזה מהציורים הסיניים הרבים ששוב ושוב ציירו אותו. ברכבל שמשלח חזרה לעיר אנחנו דוחסות לזיכרון עוד קצת מההר, עוד צילום שלו ועוד אחד.

כבלי חשמל

הר שער-השמיים – Tianmen Shan – ההיית או חלמתי חלום?

^^^^^^^

"קבוצת בייג'ינג"

תודה למדריכה Xiang Hanjiao – שילוב של מסירות, חריצות, אחריות, נעימות

היה נעים לטייל בקבוצה וקשה להיפרד. החלפנו כתובות וטלפונים. המדריכה ידעה לומר: "I will miss you". קירבה אנושית מרגשת נחתכה באחת. אין לה כתובת אימל.